על קצות האצבעות

לחץ גובר והולך, דוחק אותי לפינה, כל יום עוד קצת.

1. בעבודה, למרות שהשטח שקט , אני עדיין חוששת מרמץ שלא כובה שעלול להדליק שריפה גדולה מחדש, ואין לי דרך ממשית לנטר ולדעת בזמן אמת. ובפחות חידתיות, אם מי שרוחש נגדי רעה, עדיין מנסה להפעיל מהלכים, אני לא שומעת על זה, למרות שאני שואלת, ועדיין יכולים לקרות דברים שיובאו לתשומת ליבי רק כאשר יהיה (שוב) קשה להשתלט עלייהם. הצד החיובי הוא שהמגעים שלי לפתוח אפשרות לדרך מקבילה וחדשה מתקדמים אולי. אמנם לא זקוקים לי כרגע, אבל ביקשו שאשלח קורות חיים ואני יודעת שזה לא נאמר מנימוס. ובאופן עקרוני ממילא יהיהי לי עדיף להתחיל לחשוב על משהו נוסף מקביל רק בסיום הלימודים, כלומר בעוד חצי שנה לפחות.
שלחתי לחמי, או שיצליח או שלא.

2. בלימודים, סוף הסמסטר התרחש אור (עד חושך) ליום אתמול. מה שאומר שמחד, מבחני סוף הסמסטר כבר פה ואני עוד לא עברתי על החומר, שלא לומר, שאני בכלל לא בטוחה שיש לי את כולו. המבחנים בסמסטר הזה פחות מדאיגים אותי מהרגיל, שגם ברגיל אני לא היסטרית במיוחד, כך שניתן להתייחס אלי כאל אפתית לחלוטין. מה שיצר לא מעט מתחים בין החרדים הנורמלים בכיתה לביני שלא הבנתי מה הם רוצים, לעזאזל. ולמה הם לא מבינים שאם הם ידברו אחד עם השני הם לא ישמעו מה מסביר המרצה ויכניסו את עצמם ללופ של היסטריה שנובעת מזה שלא שמעו מה אומרים.

בנוסף יש את פרוייקט הגמר שלא מתקדם לשום מקום. מאז פגעתי ברגשותיה של ראש החוג בכך שלא התקשרתי אליה, אנחנו לא מצליחות לקבל ממנה תגובה. לא לסקירת הספרות ששלחנו לפני שבועיים לביקורת והערות, כדי שנוכל להתקדם, ולא למייל התזכורת ששלחנו לפני שלושה או ארבעה ימים.

השותפה שלי, אדישה ואני כאמור עברתי לשלב של אפתיות. מה אכפת לי אני? מה זה קשור אלי בכלל? בעיה שלה.

נשמע שזה לא מתח? זה כן, אולי לא במודע, אבל בתת מודע שפעיל בעיקר בין שלוש לארבע בבוקר המתח בעיצומו.

3. במשפחה, יש איזו בעיה בריאותית שמדירה שינה מעיני. ממש מדירה. עד כדי כך שההתעוררויות שלי מתחילות כבר באחת וחצי בלילה. מה שהופך אותי לזומבי טרוט עיניים ונרגן בכל שעות העירות. תשובות לבעיה נתחיל לקבל כנראה בקרוב, פתרון לבעיה כנראה רק בטווח של חודשים. וכנראה שיפול ישר על תקופת סוף הלימודים. אושר גדול ממש. בכל אופן חוסר הודאות כרגע הוא קשה יותר מכל.

4. הגמל, עדיין לא דיברנו מאז שבוע שעבר. אני לא רוצה לדבר איתו. אבל מעצבן אותי שהוא לא מטריח את עצמו לעדכן אותי בשלומו אחרי שהיה חולה בצורה קיצונית כל כך ואחרי שהשיחה האחרונה שלנו נגמרה כל כך מתוח. אני רוצה להתקשר לשאול בשלומו ולא רוצה בעת ובעונה אחת.

אולי עדיף להתרחק קצת. ואולי לא.

כתוצאה מכל אלה, מלבד העייפות, העיניים הטרוטות והנרגנות המוגברת, הגב התחיל לאותת לי על קיומו אחרי תקופה מאד ארוכה של שקט. הוא לא כואב ממש, הוא כואב רק ככה שכל תנועה לא זהירה מזכירה לי באיזו מהירות אני יכולה להגיע לריתוק למיטה וכמה שאני לא יכולה להרשות לעצמי את זה עכשיו. אז אני לוקחת כדורים ומקווה לטוב.

והיום הגרון התחיל לגרד לי, פעם שניה בעונה הזו. בדרך כלל זו התחלה של איזו ברונכיטיס כזו או אחרת. החלטתי שאם הפעם זה באמת יתפתח לברונכיטיס, אני אקח חופש מחלה אפילו אם לא יהיה לי חום. החלטה אמיצה ומלאת גבורה שקל לי להבטיח ונראה אותי מקיימת אחר כך.

בדרך כלל אני משכנעת את עצמי שאני לא באמת חולה ושזה לא משהו שמצדיק העדרות מהעבודה.

אולי הפעם הצורך הדוחק ללמוד למבחנים יגדיל את ההענות שלי לדרישות של עצמי.

נו יופי, עכשיו אני ממש מקווה שאהיה חולה ויהיה לי זמן פנוי ללמוד למבחנים.