בזמן האחרון אני לא מצליחה לכתוב.
כלומר כותבת ושומרת לטיוטא, יש לי יותר טיוטות מפוסטים מפורסמים בזמן האחרון.
לא מצליחה לבטא את עצמי. כאילו אני חושפת יותר מידי או פחות מידי או סתם לא ברורה.
כותבת ומרגישה שזה פשוט לא נכון.
אתמול תמללתי ראיונות שערכתי לפרויקט הסיום, ברקע הטלויזיה שידרה את מגנוליות מפלדה, ואפילו בלי לצפות ממש, התערפלו לי העיניים בדמעות.
נזלו על הלחיים בלי שליטה. לא ניסיתי אפילו לעצור אותן. שינזלו, מה אכפת לי. המשכתי לתמלל.
ידעתי שזו תגובה מאוחרת לתחושת ההקלה שחשתי באותו הבוקר כשקיבלתי עדכון מרגיע יחסית.
במקום להרגיש קלה ומאושרת הרגשתי עייפה. מאד מאד עייפה. מותשת. אחר כך הגיעו גם הדמעות.
לפנות ערב מצאתי באחת המגירות זוג מסרגות שלא זכרתי שיש לי.
הצלחתי להשיג כדור צמר תכול ורך והתחלתי לסרוג.
להפתעתי, למרות שנסיון הסריגה שלי מתמצה בצעיף אחד ארוך מאד שסרגתי לפני יותר מעשרים שנה, האצבעות שלי זכרו את התנועות. ובקלילות יצרתי סריג ארוך ותכול שאולי יהיה גם הוא צעיף ארוך מאד בסופו של דבר.
ימים יגידו.
השבוע אני חוזרת ללמוד, סמסטר אחרון, תודה לאל על חסדיה הקטנים.
המנחה נזכרה כהרגלה לשלוח הנחיות לעבודה מעכשיו לעכשיו והכניסה את כל המונחים שלה לסחרחרת מבוהלת של בלבול.
אני אדישה למדי, לא אכפת לי אם אגיש לה בזמן את מה שהיא דורשת. לא סביר לדרוש שמשהו יוגש לה בתוך פחות משלושה ימים, כשהיו לה יותר מחודשיים לדרוש את אותו הדבר בדיוק.
אני מתקדמת לאיטי בראיונות, די נהנית מהמפגשים האלו עם אנשים ומתפיסות העולם השונות כל כך שיש להם על אותו נושא בדיוק.
זה די מרתק להציץ לתוך ראשיהם של אנשים ולהבין כמה שונה כל אחד מהם מתקתק.
נשאר לי לדאוג למחליפה למחליפה העוזבת, אחרת שלושת החודשים האחרונים של הלימודים יהיו גהינום.
החלטתי לקחת על עצמי את העבודה החלקית של מכינת הקובות. אני חושבת על השכר שעלי לדרוש ומוסיפה מייד עוד חמישה שקלים לשעה לסכום הראשון שעליו חשבתי ותוספת על נסיעות. פחות מזה פשוט לא יהיה לי שווה.
אני מדמיינת את הימים שאחרי הלימודים שבהם שבת יהיה יום שלא צריך לעשות בו כלום.
כן, יש למה לחכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
