על קצות האצבעות

טוב , אפשר לחלוטין לתאר את סוף השבוע כגרוע למדי.

במדרג הימים הרעים הוא בהחלט לוקח מקום טוב.

מה שעשה אותו כל כך גרוע, זה בעיקר ביטול המפגש עם הגמל שהיה לו משהו יותר חשוב לעשות. אני דווקא הייתי צריכה את הפגישה הזו כמו אויר לנשימה, כחלק ממנגנון פירוק הפצצות המתקתקות שלוקה גם ככה בחסר עכשיו.

מה שאומר שלא אפגוש אותו בשבועיים הקרובים לפחות, וזה גם אומר שכרגע לא בא לי לראות אותו יותר בחיים. ככה זה כשלא מפרקים פצצות. 

ככה אני  וזה בדרך כלל עובר לי.

ברור לי שהוא לא עשה את זה נגדי, הוא עשה משהו שהסתדר לו לעשות בסופ"ש הזה, וזה כמובן לא הסתדר יחד עם להפגש איתי. כמובן שהוא יכול היה לדחות את המשהו לסופ'ש הבא שאז אני לא יכולה ממילא להפגש איתו, אבל הוא העדיף שלא. (וזה החלק של סדרי עדיפויות, היינו החלק המעליב) וזה אחרי שהכי הרבה שנפגשו היה לפני שבועיים לארוחת ערב.

הוא הציע שנפגש בשבוע הבא (אני לא יכולה) או שהוא יבוא לארוחת בוקר בשבוע הבא (אני יכולה אבל זה לא מה שאני רוצה או צריכה) .בעיקר קיבלתי את ההרגשה שהוא מפחד שאכעס עליו ומנסה לרצות אותי . לא עזר לו. אני כועסת וכרגע לא מתרצה.

גם נעלבת, אם כבר. 

קיבלתי הבוקר את הציון של המבחן האחרון.

92 , הציון הכי גבוה בכיתה במבחן הזה, הציון הכי גבוה שלי בסימסטר הזה.

לא מנחם אותי משום מה.