על קצות האצבעות

היתה הכי הפוכה שרק אפשר למה שחשבתי שתהיה.

היא התחילה בנסיעה שהיתה ארוכה ומייגעת מאד.

בעבר נסיעה לתל אביב היתה אורכת כשעה וחצי, אבל אתמול, עם הפקקים של הבוקר ועודף המכוניות על הכבישים , הנסיעה ארכה שעתיים ועשרים, כמעט שעתיים וארבעים אם מחשיבים את הזמן שלקח לי למצוא חניון עם מקום פנוי לחנות בו. יצאתי מהבית בשש ורבע ויצאתי מהאוטו בעשרה לתשע.

דווקא ההליכה מהחניון למקום המפגש היתה קלה, ולמרות כושר ההתמצאות הלקוי שלי הצלחתי להגיע בקלילות. גם לא היה דביק ולח כמו שחששתי, ובטח לא חם כמו במקום שאני גרה בו.

בדרך צילמתי שמות של רחובות במצלמת הטלפון כדי לזכור לאן לחזור, ולמדתי בעיניים את הבנינים הבולטים (כולם בולטים!) ואת הפניות והכניסות לשימוש חוזר מאוחר יותר.

התחושה בהליכה ברחוב היתה אותה תחושה שיש לי תמיד כשאני מגיעה לתל אביב.

תחושה שאני לא רוצה לחיות במקום הזה.

המדרכות האפורות, הבנינים העצומים והצפופים שגורמים לי להרגיש קטנה, אבודה, מנוכרת ולא שייכת. העצים שנראים לי כאילו הם נאבקים באספלט שעוטף להם את הגזע, הכל מלוכלך, צפוף, רועש, סואן, מסריח.

האנשים ציבעוניים.

הולכים בבטחון של בית ברחובות, עוצרים בנון שלאנטיות מול מעברי חציה, ממהרים, שקועים בטלפון, באוזניות, בהליכה מהירה לאן שהוא. ראיתי אמא הולכת עם שניים, תינוק במנשא ופעוט רכוב על סוג של קורקינט. תשים לב, היא אמרה לו כשהגיעו למעבר החציה, יש אור אדום. הפעוט אפילו לא הרים את הראש, רק עצר וזמזם לעצמו. חשבתי שהוא שולט בהתנהלות ברחוב טוב יותר ממני.

עצרתי לייד מישהו שפרק סחורה מרכב ושאלתי אותו איך להגיע לאן שרציתי והוא ענה לי בשמחה ובאריכות. זה היה קשר העין היחיד שנוצר בכל ההליכה ברחוב.

אחר כך הגעתי, נכנסתי ומצאתי את המקום. היה קפה חופשי ועוגיות והכי חשוב, שירותים.

[בחיי שאין לי מושג למה, במשך היום אני יכולה להעביר כמה שעות בלי ללכת לעשות פיפי , אני יכולה לשתות חופשי כמה שאני רוצה ועדיין אני אפילו לא חושבת על השירותים., אבל איך שאני נכנסת לאוטו, לא משנה לכמה זמן ולאיזה מרחק, מייד אני צריכה פיפי ולא משנה כמה שתיתי לפני, אם שתיתי קפה או לא, אם שתיתי מים או לא. זה סיוט]

יום העיון עצמו שחשבתי שיהיה בין משעמם למוחק מוח לחלוטין, כיוון שעינינו רחוק ממני, התברר כרלוונטי לגבי בדרכים שלא העליתי על דעתי, והיה מעניין ברמות של לראות את האור, כמעט. אמנם הייתי כנראה המבוגרת שבין המשתתפים, אך לא היחידה במבוגרים, למרות הרוב של הצעירים. זה איפשר לי להתנשא טיפה במעגלי השיחה האישיים (מושג מעורר חלחלה בעיני, ובמציאות היווה מפגש מדהים עם אנשים ורעיונות מיוחדים וקוסמים)ולהגיד שבדיוק סיימתי תואר שני, בעוד השאר מדשדשים בתחילת התואר הראשון, זה והעובדה שיש לי מספיק קילומטרז' לדעת לענות על השאלות החצי רטוריות המתחכמות של המרצים במהלך היום. (איפה יושבת גורילה של 500 קילו?*) יצא לי לדבר עם אנשים שלא הייתי מדברת איתם בשום סיטואציה אחרת, לא הייתי פוגשת אותם כנראה, והשיחות היו מעשירות ומענינות עד כדי שהצטערנו שהפסיקו אותנו על מנת לעבור לעוד סבב. הרגשתי מועשרת ופקוחת עיניים עוד לפני טקס חלוקת המלגות שהיה קצר ורק חצי רשמי ובסופו קיבלתי צ'ק על שמי בסכום שלא יזיק לי בכלל.

החזרה לאוטו היתה קלה מהצפוי.

מייד אחרי הכניסה לחניון, בבוקר, פנגו פלוס יצר איתי קשר, מה שהפתיע אותי, כי לא הספקתי להוריד את האפליקציה לטלפון החדש, והודיע לי שאני יכולה לשלם על החניון דרך האפליקציה . הסכמתי ועשתי מה שצריך, כך שביציאה מהחניון רק הייתי צריכה להעביר את כרטיס החניה. המידע הועבר והשער נפתח לי ללא ענינים נוספים. זה היה נוח , אבל מטריד במקצת. איך פנגו שאני אמנם מנויה שלהם ידעו שנכנסתי לחניון? האח הגדול כבר כאן.

שוב הסתמכתי יותר מידי על הטכנולוגיה וביקשתי מוויז שיוביל אותי הביתה.
לא בדקתי את המסלולים המוצעים כי כבר הגדרתי את ההעדפות שלי (בלי כבישי עפר, בלי כבישי אגרה וכו') ואז שמתי לב שבמקום לכביש החוף, הוייז מוביל אותי לכיוון פתח תקווה, שזה ממש לא הדרך שאני חושבת שאני רוצה לנסוע בה הביתה. כיוון שכך, נזכרתי שבנסיעה אחת לגמל, הוויז הוביל אותי בערב חשוך דרך כפרים ערביים והחלטתי שאני לא רוצה ליפול במלכודת דומה, עצרתי בצד הדרך במקום שבו השוליים היו רחבים ובדקתי לאן הוא מוביל אותי. אכן צדקתי, הוא התכוון לקחת אותי הביתה דרך מקומות שלא בא לי לנסוע בהם. יותר קצר בשלושת רבעי שעה מהמסלול של כביש החוף, ואני מבלה על הכביש כבר יותר מחצי שעה....
הסברתי לוויז שאני רוצה הביתה בדרך הבטוחה, אפילו אם היא ארוכה והוא מצידו עשה לי פרצוף חמוץ והודיע לי שהנסיעה תארך מהנקודה שבה אני נמצאת כרגע שעתיים וחצי. אהההההההההההההההההההההההה.

הסתובבתי ונסעתי. מנסה ללא הצלחה להכנס להלך רוח שליו ורגוע. לשכוח שאני כבר כמעט שעה על הכביש ויש לפני עוד יותר משעתיים עד שאגיע לשירותים, שאני מתחילה להיות רעבה ושמסביבי יש נהגים שרוצים להרוג אותי. אחרת אני לא יכולה להסביר את הנהיגה הפרועה שלהם.

נסעתי ונסעתי ונסעתי ונסעתי שעתיים וחצי ארוכות ומייגעות.

הגעתי הביתה ואת פני קיבלו הדוגמנית והתולעת.

התולעת רוקדת ריקודי רעב, כי הזמן לאכול הגיע ועבר כבר.

והדוגמנית מתפלשת בחנופה מתרפסת על הרצפה. עוד שני צעדים פנימה והבנתי למה.

היא הצליחה לפרוץ את דלת הארון שמתחת לכיור והפכה את הפח על הרצפה. הכל מפוזר, קרוע ומסריח עד לשמיים.

אכן, קבלת פנים ראויה אחרי 12 שעות מחוץ לבית.

ובכל זאת, אני מסכמת את היום הזה כמוצלח מאד.

*איפה שהיא רוצה (הייתי היחידה שענתה).