על קצות האצבעות

רק עכשיו אני מתחילה להרגיש עד כמה הלימודים שיבשו את השגרה שלי ועד כמה התגעגעתי אליה.

בסך הכל למדתי שנה ושלושה, כמעט ארבעה חודשים, במקום שנתיים. למדתי רצוף, בלי חופשת קיץ ובלי חופשות סמסטר של יותר משבועיים. 

בזמו הזה גם העברתי שעות עבודה מימי הלימודים לימים אחרים שבהם לא למדתי על מנת להפחית מעט את הפגיעה הכלכלית של אבדן ימי עבודה. בסופי שבוע, חגים ושבתות ישבתי ללמוד, לקדם עבודות ולהתכונן למבחנים וכך קרה שלא נשאר לי זמן פנוי.

בשני הסמסטרים הראשונים למדתי יום וחצי, וכשאני אומרת יום אני מתכוונת לכאחת עשרה שעות, אמיתות ומלאות, לא לשעות אקדמאיות. בשני הסימסטרים האחרונים נחסך מאיתנו החצי יום הנוסף, אבל בתמורה היום הארוך התארך בעוד כשעה.

מבחינה כלכלית הפסדתי המון כסף, כשלושים אלף שקלים של שכר לימוד, לא כולל נסיעות, אוכל, שתיה ושאר הוצאות אינספיות על חומרי לימוד, אישור חניה ואבדן ימי עבודה.

חשבון החסכון שלי הצטמק בצורה קיצונית, אחרי שהתרגל להשמין באיטיות לאורך השנים. סכום החסכון החודשי אמנם המשיך להכנס אליו מידי חודש, אבל ההוצאות היו גדולות ממנו. כבר כמעט שכחתי איך זה מרגיש לבדוק את חשבון החסכון ולראות שיש ממנו פחות,ולא יותר. אני לא מתה על צביטת הבהלה הקבועה של הגילוי הזה.

חישוב פשוט של הערכת התוספת למשכורת שיתן לי התואר, מלמד אותי שזה עניין של כמעט 13 שנים עד שאחזיר את שכר הלימוד, לא כולל שאר ההוצאות. עוד חישוב פשוט מראה שזה יקרה לפני שאצא לפנסיה, ממש רגע לפני, אם לא יעלו שוב את גיל הפרישה.

מה הרווחתי?

תואר שני שאני לא בטוחה במה יועיל לי מקצועית, אבל זה בסדר, כי ממילא לא בניתי על זה. לא בגלל זה הלכתי ללמוד. 

תוספת קטנטנה למשכורת. כאמור לא ממש משתלם כלכלית וכנראה לא יחזיר את כל עלות הלימודים לעולם.

הכרות עם אנשים ויצירת קשרים מקצועיים חדשים, זה כבר הועיל לי. כשהייתי במקום מסויים ופגישה מקרית עם מישהו מהשנה שאחרי, שעובד במקום, זיהה אותי וקיצר בשבילי הליכים.

יציאה מהשגרה והרחבת אופקים. כן, זה בהחלט קרה וזה גם שווה יותר מכסף. כנראה. אחרת למה אני חוזרת ללמוד כל פעם מחדש?

הלימודים הסתיימו בתחילת יולי.

לקח לי זמן עד שהתחלתי להרגיש שנחתי מספיק וצפיתי במספיק סדרות מטמטמות מוח שלא דורשות חשיבה ושהגיע הזמן לחזור לעצמי. לא לחצתי על עצמי, נתתי לדברים לקרות מעצמם.

לפני קצת יותר מחודש חזרתי להליכות. התחלתי לאט ועדיין לא חזרתי לכושר טוב. אני הולכת מסלול שבעבר לקח לי ארבעים וחמש דקות, בחמישים וחמש דקות. השרירים כואבים לי אחרי ההליכה ואני מרגישה עייפה ומותשת.

אבל אני מרגישה שיש שיפור. אני פחות עייפה ממקודם, השרירים כואבים לזמן קצר יותר ואני מצליחה לעשות מסלולים מאתגרים יותר, עם עליות ממושכות שדורשות סיבולת.

ונרשמתי לגינה הקהילתית.

אחרי שניסיתי לעבוד בה בסימסטר הראשון של הלימודים וגיליתי שאני לא פנויה, בכלל לא נרשמתי בשנה שעברה. היה לי עצוב לעבור לייד הגינה ולדעת שאין לי חלקה בה. וקינאתי באלה שחזרו עמוסי יבול מהגינה שלהם המוצלחת.

מאחר וקצת איבדתי אמון בעצמי ביקשתי השנה ערוגה קטנה, חצי מהערוגות הקודמות שהיו לי. ליתר בטחון. לא מתחשק לי להתקל בתחושת הכשלון הקודמת. 

אני עדיין ממתינה לציון של פרוייקט הגמר בלימודים. אחריו אני מתכננת לעשות קעקוע. אני כבר יודעת בערך מה אני רוצה ואיפה אני רוצה.

אולי אכתוב את זה למנחת הפרוייקט, אני בטוחה שזה ידרבן אותה לתת את הציונים, מה לא?