על קצות האצבעות

זהו, נגמר. כמעט. קיבלתי את האישור להשתחרר מהעבודה הפנינה ולעבור לעבודה הקרובה לבית.

רק שמדובר בשתי זרועות לא קשורות ולא מאד מתֲקשרות של אותו ארגון, זרוע אחת משכה אותי אליה בזמן שהזרוע השניה עוד לא שחררה אותי.

כמו בסרט מצוייר אני נמתחת בין שני הגופים ומנסה להשאר בחתיכה אחת.

לכן אני עדיין עובדת בפנינה ולא מצליחה להשיג את האחראית שלי שם, שמתחמקת ממני כבר יומיים וחצי כדי שלא תצטרך להתמודד עם מציאת מחליף לי (מה שהיא מנסה לעשות כבר כמעט חודשיים). ומצד שני קיבלתי מכתב מהזרוע השניה שגורס שעכשיו אני עובדת שלהם והם מצפים ממני לעבוד אצלם את כל השעות של המשרה שלי. מצד שלישי בעבודה הקרובה לבית, האחראית מבינה שאני נקרעת ולכן מבקשת ממני רק לבוא לחפיפה, לפני או אחרי שעות העבודה הרגילות.

מה שגרם לזה שהשבוע עבדתי ביום ראשון ושני מצאת החמה עד לצאת הנשמה.

בנוסף גם לא ישנתי מי יודע מה, אלא אם להתעורר בשלוש-ארבע לפנות בוקר שטופת זיעה נחשב לשינה טובה ומספקת, בגלל המון מחשבות ודאגות שקשורות לשינויים האלה ולדברים נוספים בחיים. זוכרים שתמיד הכל קורה יחד? אז זהו.

העבודה החדשה היא משהו שלא עשיתי עד היום. כלומר לא ככה בדיוק. עשיתי חלקים מהעבודה בהקשרים שונים, אבל לא כמכלול ולא במקום שבו יש לי אחראית שיושבת ממש על הקודקוד. אני לא רגילה לזה, לא רגילה שיש מי שאומר לי מה לעשות. אני מקווה מאד שהיא תתן לי את הספייס שלי, ותסמוך על הידע, הנסיון והמקצועיות שלי. למען האמת, זה מה שמפחיד אותי, לא העבודה, שאותה אני בטוחה שאלמד מהר מאד, אלא העבודה בצוות עם אחראית צמודה. זאבה בודדה הוא שמי השני.

פתאום אני רואה את הצדדים החיוביים של הפנינה ולא ממש בא לי להפרד. נו יופי, טוב שאני נוסעת לשם היום, זה יזכיר לי את המיאוס שאני חשה בנסיעות הארוכות על הכביש עם כל הנהגים המטורפים מסביב ושעות השממון האינסופי.

מאז שכתבתי את החלק הראשון קרו כמה דברים.

ראשית, התקשרתי לאחראית שהבטיחה שתתקשר אלי ולא התקשרה, ואפילו תפסתי אותה.

היא אמרה - מה פתאום, לא קיבלת אישור לעזוב. את יכולה לעבוד שם במקביל לעבודה שלך פה.

אמרתי- זה לא מה שהבנתי מהם, הם אמרו שאני עוברת אליהם.

היא- לא הבנת נכון.

אני - אני שולחת לך את המייל שקיבלתי בנושא.

היא - אני אברר את זה ואחזור אלייך.

אחרי שלוש דקות.

אחראית מש"א של הפנינה - תשמעי, עד אתמול לא ידענו על זה כלום, את לא יכולה לעזוב, את נשארת פה, הם פשוט הגדילו לך את המשרה ואת תעבדי גם שם וגם פה.

אני - זה לא מה שהבנתי מהם ואין מצב שאעבוד בשני המקומות. הם אמרו לי שמש"א שלהם דיבר עם מש"א שלכם והנושא סגור.

היא - מה פתאום, אנחנו אמרנו להם שאנחנו לא משחררים אותך. איך את מתכוונת לעזוב אם לא שחררנו אותך?

אני - זה בדיוק מה שאני מנסה לפתור בשלושה ימים האחרונים, עד עכשיו לא הצלחתי לדבר עם אף אחד על זה.

היא - אז זהו, בנתיים את פה, עד שנמצא מחליפה וגם שם, הגדילו לך את המשרה.

אני - אני לא יכולה להיות בשני מקומות באותו זמן, את מודעת לזה נכון?

היא-

אני - אני לא יכולה ולא רוצה להתכווח איתך על מה שהם אמרו ומה שאת אמרת, הנה הטלפון של המש"א שם. דברי איתם ישירות ותניחו לי.

ומאז דממה.

אני לא מהמרת איך זה יגמר, כי ההימור האחרון שלי (הילארי) התברר כנפילה רצינית.