על קצות האצבעות

אני חברת פייסבוק של כמה עמותות לטיפול והצלת בעלי חיים שנמצאות באיזור הגאוגרפי שלי, כל עמותה מפרסמת מידי יום יומיים פוסטים, המלווים בתמונות של אחד משלושה סוגים:

1. פוסט בקשת עזרה - תרומות מזון, אוכל, שמיכות לחורף, אומנה לכלבים חולים וגורים וכמובן תרומות כסף. בדרך כלל על רקע טיפול רפואי יקר בכלבים חולים במיוחד.

2. פוסט הזמנה לאמץ אחד או יותר מהכלבים בכלביה-  עם 'בוק' של הכלב, או סרטון קצר שמפגין את מתיקותו ויופיו והופך אותו מכלב אלמוני מאחורי הסורגים לכלב ייחודי, בעל אופי ואישיות שיכול להיות ממש שלך.

3. פוסט אימוץ - של כלב או כלבים שאומצו, תמונות של המאמצים ביום האימוץ או, מה שיותר טוב אפילו, תמונות של הכלב כשהוא כבר בבית המאמץ, אחרי שהפך לבן בית אהוב. לפעמים יש תמונות של איך נראה כששהה בכלביה ואיך הוא נראה בבית. וההבדל תמד ניכר לעין, בתנוחה של הכלב, במבע שיש לו על הפנים.

לפוסטים מהסוג הראשון, אני משתדלת כמיטב יכולתי, תורמת מעט כסף ולפני שנתיים גם הצלחתי לאסוף ערימה גדולה של שמיכות יד שניה והבאתי אותן לאחת הכלביות. הימים היו ימי החורף הקפואים והרטובים, והלב נשבר לי כשחשבתי על הכלבים בכלובים. השנה התחלתי לאסוף שמיכות, וברגע שיצטברו עוד כמה, אסע שוב לכלביה. אומנה אני כנראה לא אוכל לעשות, פשוט כי אני לא נמצאת מספיק בבית להשגיח על כלב נוסף, על אחת כמה וכמה אם מדובר בגור. אבל אני מתפתה מאד מאד מתפתה.

לגבי פוסטים מהסוג השני, אני נקרעת. מידי פעם, בערך פעם בשבוע מפציע לי על המסך איזה כלב שאני יודעת שהייתי יכולה להציל ולתת לו בית, אם רק... אם רק לא היו לי כבר שתי כלבות בבית, או שהיה לי יותר זמן פנוי בבית, או קצת יותר מקום. פעם בכמה חודשים מופיע כלב שגורם לי להחליט שאצליח להסתדר גם עם שלושה כלבים וגם עם מעט הזמן שיש לי והמקום. פעם אחת אפילו נסעתי לכלביה בהחלטה לקחת כלבה אחת ששברה לי את הלב לחתיכות. הבאתי איתי את הדוגמנית על מנת לבדוק אם הכימיה בינהן תוכל לעבוד. וזה לא קרה. הכלבה הענקית היתה כל כך מוסחת מכל הגירויים מסביב שלא הצליחה להקשיב לי וניסתה לתקוף את הדוגמנית שוב ושוב. אני בטוחה שאם היה לי זמן לעבוד איתה הייתי מצליחה. היא היתה כלבה מדהימה. כלבת חלומות של ממש. אבל ידעתי שאין לי זמן ופנאי ושלא אוכל לשמור על שלום בית עד שהגדולה תתרגל ותרגע. בסופו של דבר היא מצאה בית בחו'ל במסגרת איזה שיתוף פעולה של הכלביה עם ארצות אחרות. אני חושבת עליה מידי פעם ומקווה שוב לה.

הפוסטים מהסוג השלישי מחממים את הלב ומזכירים לי שיש תקווה ולו לחלק מהכלבים. שיש כאלה שמוצאים בית אוהב וחיים באושר ואושר, מחובקים, מוגנים ואהובים עד יום מותם. שזה מה שצריך לקרות לכל הכלבים.

ואז אני מסתכלת על הכלבות שלי, התולעת הזקנה והדוגמנית המתבגרת שנחות להן בבטחון אין קץ על המיטה שלהן, בבית המחומם, עם בטן מלאה אוכל, ונפש שקיבלה את כל החיבוקים ואהבה שהיא רק רוצה, ויודעת לפחות פה הצלחתי לעשות טוב.

תעשו טובה לאנושות ולכלבים שמקיפים אותה:

תעקרו את הכלבות והכלבים שלכם אפילו אם הם גזעיים, יש מספיק גורים מיותרים בעולם שאף אחד לא רוצה וגורל רובם לא יהיה בית חם ואוהב. רובם ימותו ממחלות ותאונות, יסבלו התעללות, או יגדלו בכלוב בכלביה בלי מספיק מגע אדם ואהבה. 

אל תקנו כלבים, קניית כלבים גזעיים מפרנסת תעשיה מרושעת של ייצור כלבים על ידי כלבות שמנוצלות עד שמאבדות צלם כלב ונזרקות לרחוב, במקרה הטוב. הכלבה ההיא שנסעתי לראות הייתה כלבה שניצלה מתעשיית ייצור הגורים ואחר כך הושלכה לרחוב והסתובבה חולה ורזה כמו שלד עד שהצליחו לתפוס אותה.

אל תקחו כלב בשביל הילדים. אין ילד בעולם שעמד בהבטחתו לטפל בכלב לאורך זמן. אם אתם לא יכולים להשקיע זמן כסף,סבלות ואהבה בכלב, לאורך ה15-16 שנים שהוא יחיה איתכם, אל תיקחו כלב.

כל גור חמוד יגדל להיות כלב, בסופו של דבר. החמידות הגורית תעלם ויקח זמן עד שהמתבגר יהפוך לבוגר נוח לחיים משותפים. כמו בגידול ילדים, לחינוך גורים נדרשת סבלנות אסרטיביות, סלחנות ואין סוף אהבה. השקעה בשלב זה של החיים תניב הנאה לשנים ארוכות.

כלב עולה כסף. לא בהכרח בקניה, אבל בוודאות בגידול, בטיפול השוטף. לעומת זאת לנוכחות של כלב בבית אין מחיר. אין עסקה טובה יותר.

לשמחה ולנחמה. אין כמו להתחבק עם כלב, לטפל בו ולקבל ממנו טיפול בחזרה.

הסיבה שבגללה כתבתי את הפוסט מצולמת בתמונה הבאה.

בכל פעם שאני עוברת ליד המיטה שלהן ורואה אותן ישנות עליה בתחושת בטחון, אני חושבת על אלפי הכלבים שרועדים עכשיו מקור בכלביות והלב נשבר לי בכל פעם קצת. אני מנסה לחשוב איך היו מסתדרות כלבות הבית האלה בכלוב בלי לשכב על מיטה מרופדת בבית מחומם ובא לי לבכות על כל הכלבים שהושלכו מהבית לרחוב חסר רחמים.