על קצות האצבעות

חייבת להגיד שבנתיים נחמד לי שם. בעבודה החדשה שלי.

אני עושה שם דברים שלא עשיתי קודם וזו שמחה רבה מאד, אני אוהבת להתחדש ולאתגר את עצמי בתחומים שעוד לא נגעתי בהם.

אני מניחה שאחרי שהתחומים יהפכו לשגורים זה יהיה פחות מלהיב, אבל בנתיים זה כייף.

אחד התחומים החדשים כרוך בהדרכה אישית של 1-2 אנשים בכל פעם והזמן המוקצב לכל הדרכה הוא כחצי שעה. זה החלק החביב עלי יותר מכל. אני כזאת מורה מבוזבזת שאין לתאר, אין גבול להנאה שאני מפיקה מלהדריך, להסביר ולבאר, לשאול ולבדוק אם מבינים, ופשוט לשוחח עם אנשים. זה תמיד היה החלק החביב עלי בעבודה, אבל עכשיו זה מובנה ומסודר וחדש ונוצץ. תענוג.

אני מתאהבת, לחצי שעה בכל פעם, באנשים שבאים אלי. אין לי מושג אם זה קורה גם לאנשים אחרים שמדריכים ומלמדים, אבל יש משהו בקשר הקרוב והאינטימי לזמן קצר הזה שגורם לי לאהוב אותם אהבת נפש לרגע. ומה יותר שווה מלהרגיש אהבה? אפילו או בעיקר אם זה בעבודה.

עוד שינוי הוא שאני עובדת בצוות, וזה היה השינוי שחששתי ממנו כמעט יותר מכל, כי אני לא אוהבת כל כך לעבוד בצוות.

אבל העבודה הזו היא לא עבודה שבה אנחנו עובדים באותו מתחם ואף אחד לא דורך על הרגליים של השני. כן נדרשת תקשורת טובה והעברת מידע שוטפת, כי אנחנו מתחלפים בעמדות שלנו וצריכים להמשיך זה את עבודתה של זו ולהיפך, גיליתי שנחמד לי מאד סגנון העבודה הזה ונחמדים לי מאד האנשים שאני עובדת איתם.

יש עוד הרבה את מי להכיר, כל עובדות הנקיון ורוב המזכירות, למשל.

אני משתדלת להגיד שלום לכולם בכל פעם שאני מגיעה לעבודה. בשביל לא לתת לאף אחד הרגשה שאני סנובית מתנשאת וגם, אני חושדת שמי שיכול להפוך את החיים לנעימים יותר או פחות הם בדיוק האנשים האלה שתומכים בעבודה השוטפת וקשרים טובים איתם יכולים לעשות רק טוב.

והממונה הישירה? נדמה לי שאנחנו עדיין בתחום ה-כבדהו וחשדהו- היא נוהגת בי בחביבות נעימה, אבל אני לא בטוחה אף פעם שפיה וליבה שווים, אז אני מניחה שלא ומתנהגת בחביבות דומה. משתדלת להגיד כן לכל בקשה סבירה שלה, לבוא לקראתה גם אם היא לא מבקשת במפורש. אין לי כוונה לתת לה לנצל אותי או לדרוך עלי, ובפעמים שניסתה לבקש דברים שלא היו סבירים בעיני, דחיתי את הדרישות בעדינות ובחביבות, אני מבינה למה ביקשה ובסך הכל היא בסדר.

לא באתי להלחם, באתי לעבוד בשקט ושלווה ככל הניתן, ואם אקנה לי שם טוב, זה יעבור גם הלאה, כלפי מעלה. הרי יש לי שם של אחת שאומרת מה שהיא חושבת וההנהלה לא אוהבת את זה. עץ-תמר המתוקה שעובדת איתי אומרת , אני מכירה אנשים כמוך, אין לכם עצם בלשון, כל מה שאתם חושבים - יוצא. כן, אני נאנחת, אני לא טובה בפוליטיקה ארגונית. אבל חלק מזה אשמת ההנהלה שלנו שחיה בפראנויה עמוקה וחושדת בכל דבר, אפילו באמירות או המעשים המאד תמימים שלי.

מעצם היותי לא פוליטיקאית, אף פעם לא הצלחתי לחשוב בדרכים העקלקלות שלהם שבודקות תמיד קודם כל איך ישפיע כל דבר על מעמדם והנראות שלהם מול אחרים. ולכן גם לא חשבתי איך הם עשויים לפרש דברים שעשיתי או אמרתי.

בסופו של דבר, בסיכום הפלוסים לעומת המינוסים, אני יותר מרוצה מלא מרוצה.

העבודה הפנינה הופכת לאיטה לזכרון מעומעם, יחד עם הנסיעות הארוכות שהיו כרוכות בה.