עברו מאז הוואטס אפ המרגיז ומעליב של הגמל.
כבר שבועיים וחצי מאז ששלח לי הודעה נוספת שאחריה התנהלה התכתבות קצרה ומנומסת מידי, שאחריה, דממה.
אני שואלת את עצמי עד כמה אני מתגעגעת אליו, ועונה- לא מאד.
האם מתגעגעת געגועים כאלו צורבים, ממש לא. געגועים לייט? לא ממש. אז אולי אני לא מתגעגעת בכלל, אולי הוא סתם חסר לי בחיים.
ואז אני שואלת את עצמי עד כמה הוא חסר לי, ועונה - תלוי מתי. ביום יום הוא לא לוקח חלק ממילא. אני יכולה רק להודות לו עכשיו שדאג להתרחק ככה, שלא הפך לחלק משמעותי מחיי, כי העדרו לא מהווה חלל שצריך למלא ושמהדהד בריקנות.
בסופי שבוע, תלוי. בסוף השבוע שבו היינו אמורים להפגש, ציפיתי שיצור קשר ומשלא יצר, כעסתי והוקלתי באופן אמביוולטי לחלוטין, בו זמנית. בסופי השבוע שבהם לא היינו אמורים להפגש, לא הפריע לי, לא הרגיז אותי ולא תפס מקום מיוחד במחשבותי. חשבתי עליו, אבל לא יותר מהרגיל.
כרגע גם לא חסרה לי הבועה של הניתוק, החופש מהחיים שאני לוקחת כשאני נוסעת לבקר אותו. וגם לא הסקס. הכל בראש, לגמרי. אני כנראה כועסת עליו יותר ממה שאני מוכנה להודות בפני עצמי אפילו.
אני שואלת את עצמי מה מפחיד אותי אם הוא יעלם מחיי לחלוטין, ועונה - אני מפחדת שלא יהיה אף אחד אחר.
אני מסתכלת סביב ולא רואה אף אחד שמושך אותי, מרגש אותי או עושה לי חשק ליצור איתו קשר , קירבה, מגע. ויודעת שגם אם אמצא אחד כזה, גם הוא יצטרך לרצות אותי, זה לא נעשה קל יותר עם השנים.
{אתמול דיברתי על הפחד מבדידות עם מישהי שבעלה עזב אותה לטובת אהבת נעוריו אחרי 38 שנות נישואין, לה כואב באמת. אמרתי לה שכשנכנסים לבית השקט והריק בסוף היום, אפשר להרגיש שקט וחופש ואפשר להרגיש בדידות. החוויה היא פנימית לחלוטין. וכשחייתם יחד, שאלתי אותה, לא היית בודדה אף פעם?}
אני שואלת את עצמי אם יכול להיות שפשוט נוח לי ככה ולא בא לי לעזוב את הפינה הנוחה, ועונה - כנראה.
אבל את זה אני אומרת בפה מלא כבר הרבה זמן. שאני משמרת את הקשר כל זמן שהטוב עולה על הרע. ויש טוב. אפשר לדפדף קצת אחורה ולראות שיש.
וכרגע זה פחות טוב. נכון לרגע זה, לא מתאים לי לשמר.
אז אני מתרחקת, מתנתקת.
חושבת עליו, אבל פחות ממה שציפיתי.
לא מחליטה החלטות, לפה או לשם.
מה שיבוא יבוא ומה שצריך לקרות יקרה.
ואם יגזר עלי להיות רווקה זקנה ובודדה, הכלבות המסכנות שלי יצטרכו להתחיל להרגל ללחיות עם חתולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
