על קצות האצבעות

או אולי בעצם אחד הדברים שחסרים לי.

אבל כרגע זה הכי.

אז מה שהכי חסר לי בהעדרו של הגמל מחיי, זו בועת השקט וההתנתקות.

אחד מהיתרונות הגדולים של הקשר איתו היתה היכולת שלנו להתנתק מהחיים עצמם ולשהות לזמן קצר בתוך בועה שלא היתה קשורה בשום דבר לחיים הרגילים שלנו. בועה שלו ושלי וזהו. כאילו אף אחד אחר ביקום לא ממש היה קיים.

בשבילי זו היתה הדרך היחידה להפסיק לשמש בכל אחד מהתפקידים שיש לי בחיים. תפקידים שקשורים בעבודה , במשפחה, במחויבויות האין סופיות שמוצבות יום יום ושעה שעה.

זמן להוריד את כל המסכות ופשוט לנוח.

לא להיות חייבת לעשות כלום. רק לנוח וליהנות.

זה עבד מצויין עם הגמל. הצלחנו למצוא תמיד את הדרך הכי טובה לאטום בועה שתהנה את שנינו באותה מידה. 

מן זמן מחוץ לזמן. פסק זמן.

מקור לאגירת כוחות להמשך.

ועכשיו זה איננו.

אני מרגישה את המחסור יותר ויותר ככל שעוברים הימים והמצב בתחום העלום ממשיך להיות קשה ותובעני. (כמעט כתבתי מאתגר, אבל נדמה לי שעברתי את השלב הזה, עכשיו אני סתם מותשת על סף אבדן הכוחות) יש גלים של קושי וכל גל גבוה מאיים להטביע אותי.

הגוף שלי מגיב לקושי ואני כבר שבוע חולה. משתעלת כמו חולת שחפת ועייפה ומותשת ורוצה לבכות.

אני יודעת שבסוף המצב הקשה יגמר, יעבור, ישתנה, ישתפר. אבל עכשיו אני בתוכו. כבר כמעט חודשיים רצופים והמחיר הולך ונעשה כבד, בלי שום יכולת לעצור, להתאפס ולמלא מצברים.

ואני עייפה עייפה עייפה ורוצה לנוח.