על קצות האצבעות

אין דרך להמנע מלהכיר בעובדה העצובה - הקיץ כאן.

כמה שלא ניסיתי לדחות את הקץ, בסופו של דבר, אחרי יותר משבוע שבו נמנעתי מלהתכסות בשמיכת החורף, החלטתי שהגיע הזמן לאחסן אותה עד לחורף הבא. באורח פלא מופלא ומסתורי, הצלחתי להכניס אותה לאריזת הפלסטיק הנסגרת ברוכסן שבה קניתי אותה. לא מקופלת הכי יפה בעולם, אבל בפנים. אני מאמינה שזה איזה שיא עולם חדש, בקטגוריה לא מוכרת: הכנסת שמיכות חורף לאריזה שבהן הגיעו. כי הרי ידוע שברגע שמוציאים אותן משם הן מתנפחות לגדלים אדירים שלא מאפשרים לאדם הפשוט ונטול הטנכנולוגיות הדוחסות לצמצם אותן למידת האריזה ממנה הגיחו.

בכל זאת הצלחתי. מה שלא מפחית ממידת העצב שלי. אני לא אוהבת קיץ.

חוץ מזה אני עייפה כל הזמן וכל הגוף כואב לי. 

עשיתי בדיקות דם והן נראות בסדר גמור, מה שמעלה את החשד שאולי אני סובלת מאיזו דכדכת. כל העומס הלא נגמר בתחומים שאני לא מספרת עליהם יחד עם העדר הגמל והעדר נחמה משפיע עלי. היתה הפוגה קלה לפני שבוע, עם קבלת ההצטיינות , זה באמת היה משמח ומרגש. אבל כשההתרגשות עברה הצניחה למטה היתה מורגשת יותר.

וזה שהקיץ הגיע ממש לא עוזר לכלום.

וזה שמדובר רק בתחילתו ושצפויים עוד חמישה חודשים חמים וגועליים.

אוף.