אצלי היא התחילה בהופעה, במקום שקורה על ידי אוהל ענק וחומם בפטריות חימום.
התלבטתי אם ללכת, אחרי כל הדיבורים על הסופה והרוחות והגשמים. באמת התחיל לרדת גשם שוטף בחמישי בערב.
אבל כשהתייעצתי עם המהנדס, הוא אמר, בטח שנלך. מה, יהיה כייף. את ואני.
אז הזמנתי כרטיסים והלכנו.
הוא בא לקחת אותי ונסענו שנינו להופעה.
כל הדרך ירד גשם, וכשנכנסנו לאוהל בחנתי בדאגה את התקרה שלו ששוליה היו כבדים ממים ומידי פעם עבר איש מעובדי המקום ודחק את השוליים למעלה, כדי להפטר מעודפי המים שהכבידו על האוהל.
חזיונות של נתמטטות האוהל על שוכניו לגמרי עברו מול עיני עד שהתחילה מוזיקה. אחר כך הכל היה באסים ומוזיקה רועמת ואנשים שרים ורוקדים מסביב.
כשיצאנו הגשם פסק ואת מקומו תפס ערפל כבד שכיסה את הכביש חלק מהדרך.
אני יודעת שזה מסוכן, אבל אני אוהבת לנסוע בערפל.
יש תחושה של לבד בעולם שאין לה תחליף.
אם הייתי לבד, הייתי שמה מוזיקה בפול ווליום ושרה. אבל הייתי עם המהנדס, אז דיברנו בקול רם, האוזניים עוד מצלצלות לנו מהמוזיקה והגוף עוד זוכר את הבאסים שהדהדו בחזה ובבטן.
כשהגענו אלי הביתה, הוא נכנס לקפה, ישבנו בסלון החשוך למחצה, באמצע הלילה, שתינו קפה ודיברנו עוד קצת, ופתאום היה נראה שהוא נבוך. כאילו האינטימיות נעשתה קרובה מידי עבורו.
הוא מיהר להכניס את הדביקה לשיחה, כל משפט שני עסק בה.
כאילו לא ישבנו ככה עשרות פעמים בעבר ודיברנו עד שנגמר לנו האויר.
כיוון שככה היה נראה לי שהרגיש, שילחתי אותו לדרכו והלכתי לישון.
בשישי בבוקר, יום הסופה העיקרי, קמתי לבוקר גשום והחלטתי לשטוף את הבית ולהתחיל להכין ארוחת ערב.
הכלבות לא רצו לצאת החוצה.
הדוגמנית המפונקת אף פעם לא אוהבת להרטב, וסבתוש, שפעם היתה מטיילת בגשם כאילו כלום, יצאה, עשתה פיפי וחזרה מייד, נובחת בהיסטריה ליד המדרגות שאעזור לה לעלות ועכשיו.
הצעתי להן לצאת מידי פעם במהלך היום ונתקלתי בהתעלמות מנומסת.
לפנות ערב סבתוש יצאה לעשות פיפי, חזרה מייד ועשר דקות אחר כך חירבנה על הרצפה בבית.
סליחה על הצרפתית, אבל תאמינו לי שלנקות את זה היה יותר קשה. ויותר מגעיל.
אחרי שניקיתי שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת והאם היא בטוחה שסיימה לטנף את הבית, אז היא יצאה והלכה להתגלגל בדשא. בגשם.
אני קדושה שלא תליתי אותה כשחזרה רטובה ומסריחה לבית ששוב שטפתי.
בערב, קצת לפני שנרדמתי, ראיתי בפייסבוק קריאה נרגשת של הכלביה שאני מכירה, שבה הם קראו לאנשים לקחת כלבים לפחות ללילה אחד, כי הסופה פגעה בהם קשה והכלבים רטובים ופצועים, או לפחות תרומות של שמיכות, מגבות מצעים...
לכן הלכתי בששבת לחנות יד שניה וקניתי את כל השמיכות שמצאתי, העמסתי על האוטו ונסעתי לכלביה.
כשהגעתי לשם הבנתי שהקריאה הנרגשת נגעה להמון אנשים, כי הכניסה היתה כמעט חסומה משמיכות, מיטות כלבים, מגבות ומצעים.
בכל זאת הם שמחו על השמיכות שהבאתי ושאלו אם אני לא רוצה לאמץ או לקחת כלב לאומנה.
אמרתי שאני רוצה, אבל לא יכולה, ולמרות רצוני, נכנסתי ועשיתי סיבוב בכלביה.
כרגיל יצאתי עם דמעות בעיניים, והפעם עם החלטה שהכלב הבא שאקח, יהיה פיטבול.
אולי.
אבל לא עכשיו.
אני לא יכולה לעולל את זה לסבתוש, גם ככה הכל כבר קשה לה, ולקבל כלב נוסף בבית יכול למרר את המעט שנותר לה מהחיים.
וזהו, נגמרה עוד סופה.
וגם בבלוג ספוט כמובן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
