היום היתה לי פגישה עם מישהי שאמרה לי שגם בנושאים שבהם אני צריכה לכעוס, אני נראית לה רגועה לחלוטין.
הנושא שדיברנו עליו הוא בהחלט נושא שצריך לגרום לי לרתוח מכעס.
ככה לפחות היא אמרה. נכון, אמור, אבל לא הצליח.
אולי בעימות ישיר יצא הכעס הזה.
לא ראית אותי כועסת - אמרתי לה.
אני מפחידה כשאני כועסת, אמרתי.
מצוין, היא אמרה, תגייסי את הכעס המפחיד שלך למלחמתך הלגמרי צודקת.
אבל אני ממש גרועה בלהפוך שולחנות.
התפקיד של הפולניה יפה לי הרבה יותר, לשבת בצד, פגועה ונעלבת ולא לקבל מה שמגיע לי.
ומאחר ואני מודעת לזה, ומאחר ואני יודעת שעם כל הכבוד לעלבון הפולני, לא יוצא מזה לקבל מה שבאמת רוצים, ואני צריכה להפשיל שרוולים ולהלחם על שלי.
ולכן נשמתי עמוק והרמתי טלפון למי שהייתי צריכה.
כועסת על עצמי על חוסר החשק המצמית שתוקף אותי בכל פעם שצריך להתמודד.
כאילו עצלנות ונטיה לדחות דברים שלא נעים לי לעשות.
קדימה, תתקשרי טיפשה. אמרתי לעצמי.
(כשאני כועסת על עצמי, עלבונות רק מדרבנים אותי).
חייגתי והטלפון היה תפוס.
טוב, לא נורא, מחר אתקשר שוב, ככה אמרתי לעצמי בתחושת הקלה.
ואז התחלתי לחשוש שמחר אני אשכח, במתכוון או שלא במתכוון.
תמשיכי לחייג, פקדתי.
חייגתי שוב, ושוב ולבסוף הקו היה פנוי.
האיש ענה בחוסר חשק, בטון עצבני וחסר עניין.
התנצלתי קצרות על השעה הלא קונבנציונלית וביקשתי בנימוס היתר לשוחח עימו בקצרה.
הוא כמובן אישר, אלא מה ואני פתחתי בדברי.
אחרי מספר דקות ראיתי שהוא לא מעוניין לעזור, ולכן זימנתי את עצמי לישיבת ההנהלה הבאה שבה לא הייתי אמורה להשתתף, מאחר ושם כפי הנראה יוכרעו דברים.
לא יועיל, לא יזיק.
לפחות אוכל להגיד לעצמי שעשיתי כל מה שיכולתי.
ואם אצליח, תחושת ההישג תהיה נפלאה ובטח תצליח להרים את הערך העצמי שלי בשלושה סנטימטרים שלמים. כך שהוא יעמוד רק על מטר חמישים ושמונה מתחת לקו האדום העליון.
עכשיו אני צריכה לעשות שיעורי בית לפני הישיבה.
לתכנן מה בדיוק אני מתכוונת להגיד, להכין טיעונים ולסמן בורות ושדות מוקשים שאני נוטה ליפול בהם.
אבל זה כבר יחכה למחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
