על קצות האצבעות

אמא שלי אוהבת אותי חזקה.

שחלילה לא אצטייר כחלשה, בשום מקרה.

להיות חלשה זה החטא הראשון והאימה הגדולה ביותר בעיניה.

היא מעולם לא סלחה לי על שום הבעת חולשה.

לא חולשה פיזית ובטח ובטח לא חולשה נפשית.

קומי, תתנערי ותמשיכי - זה המוטו שאף פעם לא נאמר במילים אבל תמיד נשלח בזרמים תת קרקעיים.

צריך לזקוף את הסנטר להביט קדימה וללכת כאילו לא קרה כלום. לא רק בשביל הסביבה, אלא בעיקר בשביל עצמך. כי אם תפלי אולי לא יהיה מי שירים אותך.

היום סיפרתי לה את ההתפתחויות האחרונות בסאגה האינסופית עם מר לשעבר. והיא אמרה בהשתתפות שזה לא נגמר, כל יום יש משהו חדש.

כן, אמרתי זו הבעיה, אני לא מספיקה להתאושש ממכה אחת וכבר אני חוטפת את הבאה בתור. קשה לי.

הנה אמרתי את המילים האסורות, קשה לי.

ומייד באופן אוטומטי היא הגיבה, את יכולה להתמודד עם זה!

ברור שאני יכולה, אמא, אני רק אומרת שקשה לי. אם אני לא אגיד לך, למי כן?

כן, כן, היא אמרה, אבל את יכולה להתמודד.

בטח שאני יכולה להתמודד.

תמיד יכולתי.

אני סלע. צוק איתן.