על קצות האצבעות

נורא קשה לי ביום הזה.

אני לא סובלת אותו.

לא מסוגלת לראות או לשמוע שום דבר שקשור אליו.

כבר שנים שאני לא הולכת או צופה בטקסי זכרון.

לא ראיתי אף סרט על השואה.

מאז בית הספר גם לא קראתי שום דבר שמתקרב אפילו.

תמיד מתכננת את הזמן ככה שבצפירה אהיה לבד.

אני נורא נבוכה לעמוד לייד אנשים.

זו השנה השניה שאני מעזה ולא עומדת בצפירה.

מסתובבת בחוסר נוחות או יושבת ומחכה שיגמר כבר.

רק אתמול הבנתי שלא כולם חשים את אותה אי נוחות שלי.

משהו לחשוב עליו.