אף פעם לא אהבתי ללמוד והיום עוד פחות מתמיד.
תמיד גם הבנתי שאני חייבת ללמוד אם אני רוצה להגיע לאן שהוא ולא להתקע בכל מיני עבודות מזדמנות ושכר מינימום.
לכן הלכתי ללמוד ולכן נרשמתי שוב ללימודים עכשיו.
להשלים את התואר הראשון סוף סוף, מה שאני דוחה כבר כמעט עשר שנים בתואנות שונות.
הלכתי ביום הפתוח של המכללה כי הבטיחו החזר מלא של דמי ההרשמה לנרשמים ביום הפתוח. ובכל זאת הארבע מאות ש"ח האלה לא הולכים ברגל.
היו שם מאות אנשים שחשבו בדיוק כמוני שזה יום נהדר להרשם בו. רק שרובם המכריע היו צעירים ממני עד מאד מאד. יופי, חשבתי לעצמי, הלך על האופציה למצוא פה מישהו.
נו טוב, זו לא היתה המטרה שלי כשהלכתי ללמוד לראשונה וזו לא תהיה המטרה גם הפעם.
העיקר שיהיה לי התואר הראשון, כדי שלא יהיה לי תירוץ ואהיה חייבת לעשות גם תואר שני.
כשרק הגעתי, איבדתי קצת את חוש ההתמצאות בתוך ההמון וחיפשתי שלטים שיסבירו לי לאן אני צריכה ללכת.
בין השלטים ראיתי פנים שנראו לי מוכרות באופן מעומעם. זכרון רחוק ועתיק. משהו בשייניים האלה. הרווח המוכר. משהו בעיניים האלה.
למזלי היה לה תג שם של הסגל ואני קראתי בחוסר אמון מסוים את השם המפורש.
כן. זו מי שהיתה המפקדת שלי בצבא ושבגללה כמעט נכנסתי לכלא.
נגשתי אליה וחייכתי. שאלתי לשלומה ואמרתי שאני שמחה לראות שהיא עזבה כבר את הצבא.
היא הביטה בי ולא זיהתה. מסרתי את שמי, דרגתי ואת מספרי הצבאי (סתם רק את השם) והיא עדיין לא זיהתה.
אמרתי לה - יש לך שלושה ילדים. לגדול קוראים ככה, לשניה קוראים ככה ולשלישית אני לא ממש זוכרת, כי בדיוק חלית בדלקת ריאות ולא חזרת אחרי הלידה.
איך את זוכרת? איך את זוכרת? היא מלמלה בהשתאות חזור ומלמל.
זו היתה תקופה מאד משמעותית. אמרתי וראיתי שהיא עדיין לא ממקמת אותי.
אז הלכתי להרשם והיא ישבה מהצד, עיניה קדחו בי חורים.
היא קמה ממקומה בחוסר שקט וניגשה אלי ואמרה שהתנועות שלי הזכירו לה מי אני. ואז העלתה זכרונות באוב. אנשים ומקומות וארועים.
הזכרתי לה את המקרה שבגללו כמעט נכנסתי לכלא. היא זכרה רק במעומעם. צחקנו ביחד.
חשבתי על כל השנים שאיחלתי לה איחולים איומים בגלל הויה דולורוזה שעברתי בזכותה. ופתאום כל זה לא היה חשוב.
שמחתי לראות אותה. באמת ובתמים.
סגרתי מעגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
