על קצות האצבעות

ככל שאני יותר עייפה וככל שיותר סביר שמחר אצטרך להיות עירנית לחלוטין , כך אני הולכת לישון יותר מאוחר וישנה פחות שעות.

באמת שאני לא מבינה את ההגיון שלי. אם בכלל יש לי כזה.

אתמול , כשכבר נכנסתי למיטה וידעתי שנשארו לי פחות מידי שעות שינה, מצאתי את עצמי בוהה בחוסר עניין גלוי בטלויזיה. ככה שעה שלמה. מזפזפת מידי פעם בתקווה לשביב עניין.

אומרת לעצמי, אולי תלכי כבר לישון? מאוחר, חבל, מחר בבוקר השעון יצלצל ולא משנה כמה תדחי את הקימה, בסוף תאלצי לקום.

בסופו של דבר, בחלק היחיד שעניין אותי בסדרה המטופשת ששודרה באותו זמן, נשברתי סופית ולחצתי על כפתור הכבוי בשלט ממש בתחילת הצחוק המוקלט של הכאילו קהל באולפן.

בטח נרדמתי עוד בזמן שלחצתי על הכפתור כי אני אפילו לא זוכרת שהנחתי את השלט.

הבוקר הגיע חמש שעות מאוחר יותר, בערך שלוש שעות מוקדם מידי, עבורי.

לפחות הפעם היה חלב במקרר ויכולתי להכין לי קפה ולהתעורר באופן רשמי, גם אם לא באופן מעשי.

אחרי שיום קודם עברתי את החוויה המצמררת והלא מומלצת בכלל של נהיגה לעבודה ללא קפה, זו היתה נקודת אור (קטנה ומרוחקת, אמנם, אבל עדיין נקודת אור).

כמובן שגם עכשיו אני עייפה מאד. וברור לי לחלוטין שגם מחר אאלץ לקום בערך שלוש שעות מוקדם מכפי שבריא לעור הפנים שלי ובכל זאת אני יושבת פה וכותבת במקום ללכת למיטה. ומפנטזת על כוס בירה באויר הלילה הקריר בחוץ.