על קצות האצבעות

רואים שכבר מזמן לא למדתי.

כבר שכחתי כמה זה מעצבן.

כל העונג שחשתי לגבי האפשרות להרחיב את אופקי נגוז בשיחת טלפון אחת.

כבר נרשמת לבחינה באנגלית? את רוצה שנשבץ אותך לבחינה הקרובה, יופי, נהדר, תשלמי ונוכל לשבץ אותך.

אה, כן, אנחנו לא מכירים בשום קורס שלמדת באוניברסיטה אחרת, מלבד אחד. ככה זה אצלנו.

לכן תצטרכי לעשות את כולם מלבד אותו אחד שוב.

הסאב טקסט נשמע ככה:

העיקר שתשלמי לנו.

וכמה שיותר.

בחיי שהיה נדמה לי ששמעתי נימה של צער בקולה על כך שלא יכלה לגזול ממני את העלות של הקורס האומלל הזה שנאלצה להכיר בו בעל כורחה.

אני לא מאמינה שאצטרך לחזור על קורסים מטומטמים כמו מבוא לסטטיסטיקה וקורס מחשבים שוב!!

 היאוש האמיתי שמתחבא מאחורי הפוסט המטופש הזה הוא היאוש האחר.

הוא מחפש את מי להאשים ולא מוצא, אחרי שעבר על רשימות החשודים המיידיים והאחרים, אז הוא מאשים את עצמו. מכה על חטא ומעיר רגשות אשמה ישנים. לחינם כמובן. אבל אין דרך להגיד לו את זה. אין פה אשמים.

יותר מזה, אפילו אם יש אשמים, מציאתם והעמדתם אל הקיר לא תפתור שום דבר.

אין אפשרות לתקן את המצב.

חוסר האונים שלו בולט, קורע לי את הלב.

אולי בגלל שאני חסרת אונים ולא יכולה לעזור לו. או לה.

רק להקל , כוסות רוח לגוססת.

היא שולחת יד לאויר.

הוא אוחז בה ברוך אינסופי.

מבטו חומל ומיוסר.

אני יוצאת משם וחושבת שאני צריכה מישהו שיחזיק ככה את ידי כשאנטה למות. 

כשאני יוצאת משם ולמשך שעות אחר כך אני מרגישה הכי בודדה בעולם.