כשקשה לי, מייד אני מחפשת את הדרך הקלה והמהירה ביותר להקשות על עצמי עוד יותר.
לוקחת עוד עבודה, דוחקת את הזמן עוד יותר, מחפשת מחויבויות לא משתלמות, בנרות. ובמקרים קשים במיוחד מתחילה לרצות לעשות ילד.
זה אולי לא מהיר כל כך, אבל זה בהחלט מתמשך לכל החיים. המחויבות האולטימטיבית.
כמובן שלאור הקושי של התקופה האחרונה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה ילד.
אני רוצה שמישהו יעשה לי ילד.
אין בזה שום הגיון. אני יודעת.
ואם אני חושבת על זה לעומק, אני לא באמת רוצה ילד.
או שמדויק יותר יהיה לומר - אני ממש ממש לא רוצה להרות, ללדת ולגדל ילד עכשיו. או בכלל.
אולי אני סתם צריכה את האבא של הילד הוירטואלי שלי. שיהיה מישהו שיאהב אותי ויוריד לי קצת עול מהכתפיים.
ויחזיק לי את היד אם אגסוס ויתאבל עלי אם אמות.
אה, כן. הגוססת שלי מתה היום ואני חשה הקלה מהולה בעצב גדול.
אומרים שמוות תמיד מעורר חזק מאד את יצר החיים.
ובאמת כבר מזמן לא התחשק לי ככה להזדיין.
לגמרי לא משנה לי שרק לפני יומיים התמנון הופיע לביקור מפתיע ולא צפוי ועשה את שלו בתחום הסקס.
אני צריכה נחמה אחרת.
או אם נקרא לילד בשמו, אני צריכה את הגמל.
בתחילת השבוע סימסנו ארוכות בנושא והוא אמר שכנראה לא יוכל לבוא.
זה כמובן לא מפריע לי לחכות בקוצר רוח למחר , כאילו זה ברור מאליו שלקראת הצהריים תצטלצל לה ההודעה שמבשרת על בואו. כאילו שלכנראה שלו אין משמעות אמיתית מול הרצון שלי.
על האכזבה שאנחל אם זה לא יקרה אני אפילו לא רוצה לחשוב עכשיו. גם ככה יש מספיק דברים מדכאים.
עוד מעט אני אלך לשירי. בקבוק יין לבן מצידי והכיבוד שלה יספיקו כדי להשכיח ממני את העולם. להלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
