על קצות האצבעות

מצב הרוח הלאומי כנראה משפיע עלי.

והָחלטתי לצנן קצת את הגמל, גם לה יש משקל.

התוצאה הסופית היא שבשבת ביליתי בבדידות מזהרת.

סוליטרית לחלוטין.

פעם בכמה זמן אני ממש זקוקה לשקט הזה שיצעק מהקירות, לההיטמטמות ההולכת וגוברת עם חלוף השעות.

אני זקוקה לבהיה חסרת התוחלת במרקע הטלויזיה המשמים עד זליגת ריר מזוית הפה.

לשיטוט הלא יעיל בין החדרים.

למבט שמחליק על ערימת הכביסה ופוטר אותה בלא כלום.

לתחושה של האבק בכפות הרגליים היחפות.

לגועל העצמי שהולך ועולה בי.

לתחושת ההתבהמות המטופשת.

אני שוקעת כל כך נמוך שמשם חייבת להיות רק דרך למעלה.

כל פעילות ולו הקטנה ביותר תהווה שיפור ניכר של אורחות חיי.

כל הבוקר התעניתי בכאב ראש שהוא תוצאתה הישירה של שתית יותר מידי יין בערב הקודם.

כמובן שלא לקחתי כדור. אם כבר לתת בפולניות, אז עד הסוף.

הוספתי לרפרטואר הרגיל גם גניחות של רחמים עצמיים ברגעים לא צפויים. ככה באופן ספונטני לגמרי.

והסתובבתי בבית בחולצת הענק שמתיימרת להיות סוג של כותונת לילה או משהו.

עד אחר הצהריים נרשמו רמות של סיאוב ותיעוב חסרות תקדים.

כשהאיכסה הגיע לי בדיוק עד לכאן (מסמנת עם יד מאוזנת בגובה העיניים) החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לזוז.

כפיתי על עצמי, תוך שימוש בלחץ פיזי מתון, ללבוש בגדי הליכה, נעלתי נעליים והבאתי את הליפה שיש לי על הראש למצב שלא מסכן חיי אדם.

רגע לפני היציאה הלעטתי את עצמי באדויל אחד ובריטלין אחד.

לא שאני צריכה להתרכז כל כך באיפה לשים את הרגליים כשאני הולכת, פשוט הפעילות המאולצת התחילה להפיק ממני חשיבה לטווח ארוך.

אחרי ההליכה, ואחרי שגמרתי להגיר נחלי לא אכזב של זיעה, התיישבתי לפתור מבחן לדוגמא באנגלית.

גיליתי שאחרי כחצי שעה אני לא מצליחה להתרכז יותר ואפילו טקסטים קלים יחסית הופכים לבלתי קריאים עבורי, שלא לדבר על לענות לשאלות.

ההסבר הוא כנראה שעברית אני מצלמת, לא ממש קוראת ומפענחת כל מילה ואנגלית אני ממש קוראת מילה אחרי מילה, מה שדורש ממני ריכוז עצום. ובסופו של דבר אני פשוט מתעייפת.

בעצתה של בת דודתי המדהימה החלטתי לנסות ריטלין כאמצעי מרכז.

התוצאות היו מדהימות.

הצלחתי לסיים את המבחן לדוגמא בלי תחושת היאוש והבלבול שהם מנת חלקי בדרך כלל, ובנוסף גם קיבלתי ציון גבוה למדי.

אם זה יזרום ככה במבחן הצפוי השבוע, אני מרוצה.

כמובן שאחרי כל הפעילות הזו הרגשתי יעילה ופרודוקטיבית מתמיד. מה שאפשר לי לחזור לרביצה חסרת מעש לשארית הערב בלי להרגיש ולו שמץ של רגשות אשמה.

את השבוע החדש התחלתי עייפה מתמיד.

אלא מה?