על קצות האצבעות

קרוב לשתיים בלילה ביקשתי שישאר רגע ויחבק אותי.

הנחתי עליו את הראש , על החזה, ושמעתי את הלב והנשימות שלו.

הרחתי אותו ונשמתי את חומו.

הזרוע שלו, מתחת עורפי, כף היד שלו מלטפת אותי בקלילות.

לא רציתי שיגמר.

הוא משך את עצמו להתחלה של קימה ואני נאחזתי בו מתוך נמנום.

"פועה'לה אני צריך ללכת", הוא אמר ונישק אותי על הראש , על הצוואר ועל הפה.

"אל תלך, תשאר..." אמרתי ושנאתי את עצמי בשניה שהמילים יצאו לי מהפה.

"מה פתאום התחלת לרצות ממני..." הוא ממלמל , יותר לעצמו מאשר לי.

אם רק היה יודע כמה אני רוצה ממנו בטח היה נמלט עוד קודם, או שלא בא בכלל.

ובאור היום אני שואלת את עצמי שאלות נוקבות ומצפה לתשובות אמיתיות.

אם היה אפשרי, אם הוא היה רוצה, הוא באמת האיש שאיתו אני רוצה לחיות?

התשובה היא כנראה שלא. אבל אם רק היתה אפשרות לבדוק את זה...

בלי אבל. כן או לא?

כנראה שלא.

ואם את חייבת להוריד את הכנראה?

אז לא.

ועדיין אני רוצה אותו.

ומתגעגעת אליו היום כפליים.