על קצות האצבעות

בשישי בצהריים הייתי הכי בודדה בעולם.

כל כך ריק היה לי ובדידות זועקת שאפילו משפטים לא הצלחתי לחבר.

יש ימים כאלה. שכל כך נגמר הכוח שאי אפשר אפילו לקרוא לעזרה.

ואז אמא שלי התקשרה.

הרמתי את הנייד אל האוזן ונשמתי עמוק לפני שעניתי, חיפשתי עוד קצת משאבים שהשיחה הזו תדרוש.

"את מוזמנת לבוא לארוחת ערב היום" היא אמרה, "אבל רק שתדעי לך שאני לא מכינה כלום ובעצם אין ארוחת ערב, ואני אהיה רוב הזמן אצל השכנה".

אז לא הלכתי.

אבל זה הכריח אותי לצאת מהבית ולדאוג לעצמי לארוחת ערב ובדרך פגשתי את נ' ששאל אם ירדתי מהארץ (עוד לא) ומה אני מתכננת היום (אני? תוכניות?)

אמרתי שאני מזמינה אותו למרחב המוגן, שבמקרה נמצא אצלי מחוץ לבית בסוכה הירוקה שלי. אולי לא מוגן מטילים, אבל בואו לא נהיה קטנוניים, הגנה נפשית חשובה לא פחות.

הוא אמר שיתקשר אחר כך.

ומייד התחילה האנרגיה לזרום לי בגוף מחדש. נוצרת יש מאין.

כשנ' התקשר להגיד שהוא והצפרדע מגיעים כבר חזר הוולטז' הפנימי שלי לרמה הנורמלית. מתוגברת בקרלסברג.

הם הביאו איתם עליצות (שניהם) ומבטא צרפתי מנסר אוזן (הצפרדע) והמון חשק לצחוק.

שישית הבירות נגמרה מהר מידי והצפרדע זינק על הדו גלגלי שלו וטס להביא פינלנדיה קפואה.

 ידעתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה כשהפסקתי לשמוע את המטוסים שטסים כל הזמן מעל הראש שלי.

אגב, סקס זה לא רק להשחיל את הזין לכוס.