על קצות האצבעות

משיטוט אקראי ברחבי הבלוגוספירה (ולא חלילה מאתרי חדשות) גיליתי שסוף העולם עומד להתחולל ממש עכשיו. ממש היום. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/753061.html

הידיעה הזו עוררה בי אוסף של רגשות מעורבים שהראשון בהם, למרבה הפליאה והבוז העצמי הוא:

1."שיט! אם רק הייתי יודעת אתמול בערב, הייתי נענית בחיוב להצעתו של הגמל לבלות את היום ביחד!"

אחר כך בהמשך:

2. אז אני צריכה לשלם את התשלום הראשון של הלימודים, או ששווה לחכות עוד כמה ימים?

3. יש לי מספיק כסף בבנק לכרטיסי טיסה (בתנאי שאני לא משלמת על הלימודים).

4. או יס! זה יהיה גם סופו של האקס.

5. מה? הם פסיכים לגמרי האיראנים האלה?

6. סוף סוף גם התל אביב ירגישו שותפים. בהנחה שמישהו ירגיש משהו בכלל.

אחר כך היו עוד מחשבות אבל הן פחות משמעותיות.

כי המחשבה חזרה שוב לגמל, שעליו לא כתבתי מאז תחילת החודש.

כזכור למיטיבי הלכת של הבלוג, החלטתי להגמל ממנו. אבל כמובן שברגע שהשלמתי עם הרעיון בתוך תוכי, כאילו הוא קיבל אות על חושי והתחיל ליזום איתי קשר.

זה בטח קשור לעובדה שהיתה לי יום הולדת והוא רוצה לחגוג איתי. ולפני כן לעובדה שהיתה פה מלחמה והיה איזה טיל תועה שהתבלבל בדרך ונפל לא רחוק ממני.

כבר בשבוע שעבר הוא סימס לי הזמנה לארוחת צהריים שלא היתה אפשרית עבורי.

אחר כך בא סוף השבוע ויום ההולדת עם התמנון וחברים אחרים ואפילו לא חשבתי עליו. כמעט.

ואתמול הוא סימס כדי לשאול אם היום אפשר להפגש ליום של כייף ביחד. הרעיון שלו היה לנסוע לכינרת (שעקב המצב התרוקנה מרוחצים ועד היום הם לא חזרו אליה לגמרי) אחר כך לארוחת צהריים, ולבסוף אלי הביתה.

כל חלק וחלק ביום קוסם יותר מהקודם לו. בחיי.

למרות שהייתי מסתפקת בכל אחד מהחלקים בנפרד.

או סתם להיות איתו.

בלי תוכניות מיוחדות.

אבל לא יכולתי.

דווקא מחר כן. אבל מחר השתבש לו היום כך שלא נוכל להפגש בכלל.

ולכן פגישת היום הולדת נדחית לזמן בלתי יודע ואני חוזרת לנקודת ההתחלה בתהליך הגמילה.

עוד נקודה למחשבה:

פצצת אטום על ישראל תחסוך לי את ההתחבטויות והייסורים.