אולי אני צריכה להיות מוטרדת.
בעצם אני מוטרדת, למה לעבוד על עצמי?הרי אם לא הייתי מוטרדת לא הייתי כותבת את הפוסט הזה.
אתמול צפיתי בטעות בתוכנית של ד"ר פיל. בטעות, כי אין לי סבלנות לשפם היודע כל שלו.
ובכל זאת מידי פעם אפשר ללמוד דברים חדשים.
אתמול למדתי שיש אנשים מבולגנים ממני.
התוכנית היתה על הבחירות הלא מודעות שאנחנו עושים בחיים ואיך הן משפיעות עלינו.
היתה שם אישה שבחרה בחוסר סדר, שלא לדבר על כאוס מוחלט וטינופת שלא מהעולם הזה כדי, לטענתו של הדוקטור,כדי שתוכל לשלוט בעולמה ולא תפסיד אף פירור ושמץ חלקיק ממשהו.
היא ומשפחתה מדלגים, הלכה למעשה, מתפתלים ומטפסים על הררי חפצים כדי להגיע ממקום למקום בבית.
נקודת האור היא שהילדים מאד ספורטיביים. וכמובן העובדה שאף אחד עוד לא שבר את הראש. חוץ מהבעל שהיה קצת לא זהיר וצעד אחורה בלי להסתכל, איבד את שווי המשקל, נפל ונפצע. שריטות עמוקות בגבו.
הוא לא יודע על מה דרך ומעד וגם לא מה החפץ שפצע אותו בגבו. כל כך הרבה בלאגן.
אבל זה לא מה שמטריד אותי, כי אני לא בלאגניסטית עד כדי כך.למרות שאני חייבת לציין שמייד אחרי התוכנית הלכתי לסדר את הכביסה שמחכה לי כבר שלושה ימים, אבל זה יכול לקרות בכל בית שמכבד את עצמו. וזה לא מעיד עלי כלום.
באמצע התוכנית בערך, יש פינה שנקראית הטיפ היומי, ושם אמר המשופם שאנחנו בוחרים את הבחירות שלנו לרוב מתוך פחד. שאנחנו יכולים לבחור להתרחק או להצמד למשהו מתוך זה שאנחנו לא רוצים משהו אחר. כלומר הבחירות נעשות מכורח וללא מחשבה תחילה, מעין אילוץ של החיים שלא עצרנו לחשוב עליו.
אמר ונשאר בחיים.
המחשבה הזו חזרה אלי בערב, כשהשתרעתי במיטה בעייפות והסלולארי צפצף.
חבר טוב התעניין אם מתחשק לי לצאת או להפגש לכוס בירה או משהו.
והמחשבה על לפגוש מישהו ולהיות צריכה לדבר הבהילה אותי.
לא רציתי לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד ולא להיות חייבת משהו למישהו.
ופתאום נבהלתי. אולי אני נשארת לבד מתוך הבחירה הלא מודעת הזו?
אולי אני מתרגלת ללבד הנוח והנעים והחמים ולא רוצה להחליף אותו בזוגיות שתתבע ממני את הזמן הזה?
איך בכלל אני אוכל להסתדר עם מישהו כשאני נעשית כל כך אנטיפטית וסוציופטית לעיתים?
ניסיתי לחשוב על אנשים שונים שהיו יכולים להיות אצלי באותו הזמן, רק כדי לראות איך זה מרגיש.
הגמל היה היחיד שעבר את מחסום המיאון המיידי, אבל גם פה הייתי צריכה לגייס המון רצון טוב (וירטואלי) כדי לארח אותו. וכמובן שהנחת היסוד היא שהוא הולך אחרי זמן לביתו שלו.
אני צריכה לחשוב טוב טוב על הבחירות שלי ומה באמת אני רוצה בחיים.
ואני צריכה לחשוב על זה לא בימים שאני מרגישה שהבדידות מכריעה אותי ולא בימים שאני לא רוצה לראות או לשמוע אף אחד.
הערה - ברור לי שחלק מהצורך שלי להיות לבד נובע מהעובדה שיש לי מעט מאד זמן פנוי ומעט מאד זמן לבד. אבל עדיין, אנשים נורמליים היו רוצים להיות בזמן הזה בחברת מישהו, לא?
יכול להיות שהבעיה תפתור את עצמה כשאביר חלומותי יופיע מתוך האין לפתע?
ואם זה אכן אקרה ואני אתאהב (מי אמר מדע בדיוני ולא קיבל?) וארצה לבלות כל רגע דל עם אהובי הנצחי, לאן ילך הצורך הזה להיות לבד ומתי הוא יתפרץ שוב?
ובלי קשר לשום דבר, הליצ'י שלי שנבט כל כך יפה והצמיח עלים מקסימים ורכים ועדינים צומח לאיטו וממלא אותי גאווה ואושר בלי שום פרופורציות.
אני יוצאת להסתכל עליו דבר ראשון כל בוקר ומחייכת אליו בגלוי בכל פעם שאני חולפת על פניו.
בודקת אותו השכם והערב, האם אדמתו לחה מספיק. האם הוא נראה מרוצה.
כשאין אף אחד בסביבה אני אפילו מדברת אליו קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
