אחרי העדרות בת חודש (שלא הורגשה כלל) חזר אלי אתמול בטלפון האיש הזה.
הוא התקשר כהרגלו מטלפון חסוי. אמר לי היי ומה שלומך ולא הזדהה. כאילו אני צריכה להכיר אותו כבר.
נשמע מוטרד ואמר שאני שוב נשמעת עסוקה.
השיחה היתה נעימה בעיקרה, אבל התנהלה כמו סוג של משא ומתן יותר מאשר כל דבר אחר.
שיחה של תנאים. אם יהיה כך וכך אז יקרה כך וכך. אני רוצה שיהיה א' ואני מוכן לתת תמורת זה את ב'.
זה כבר צרם לי נורא באוזן.
בעניני מערכות יחסים אני לא מאמינה גדולה במשאים ומתנים. אלו נועדו לגשר כאשר קיימות מחלוקות וחוסר נכונות משני הצדדים ללכת זה לקראת זה.
אחר כך הוא אמר שאם אני זוכרת הוא עדיין חי תחת אותה קורת גג עם אישתו, הם פרודים ורק בגלל שיש הרבה כסף על הפרק הם עוד לא גרושים.
היא רוצה ממנו יותר ממה שהוא מוכן לתת, לדבריו. והסיבה שהוא חי איתה בבית זה סעיף שהוא הכניס להסכם הנישואין שלהם, שבמקרה שהיא תבגוד בו, היא לא תקבל מזונות, ושהיא עשויה להפעיל את הסעיף עליו, על מנת להוציא ממנו הרבה כסף בעודם נשואים ולכן הוא חייב לשמור על דיסקרטיות גמורה.
האם אני מוכנה לסוג כזה של קשר.
אמרתי שלא.
תגמור את הענינים שלך עם אשתך, תתגרש, תצא מהבית ונדבר, אם תהיה מעוניין.
אמרתי לו שאני גם לא מאמינה שמישהו שעסוק כל כך בפרידה והסדרים כספיים יכול להתפנות באמת ובתמים לפרק ב' של חייו.
והוא הסביר לי ארוכות שהקשר עם אשתו נגמר ושהוא להוט לקשר חדש ומוכן אליו מאד.
הוא לא הפסיק להדגיש את עניין הכסף הרב שיש לו.
חקר אותי האם נפגשתי לאחרונה עם אנשים אחרים.
אמר שהמראה החיצוני לא מאד משנה לו ושחשובה לו האישיות.
שהוא דיבר עם הרבה נשים ושלרוב מספיק לו בטלפון כדי לדעת אם זה זה.
והאם אני חושבת שאני יכולה לתת לקשר סיכוי.
אמרתי שאין על מה לדבר לפני שנפגש פנים אל פנים והוא התנדב מייד להגיע עד אלי הביתה.
אמרתי שלא. אני לא נפגשת עם אנשים שאני לא מכירה בבית שלי.
הוא אמר שהוא לא יכול אחרת, כי הוא לא יודע אם אשתו לא שכרה בלש שיעקוב אחריו.
אמרתי שאצלי בבית לא.
הוא ביקש שלא אגיד מייד לא ושהוא יתקשר אלי הערב שוב לקבל תשובה.
שיט אני קוראת את זה וברור לי שאני צריכה להגיד לא.
זה יותר מידי.
יותר מידי מהכל.
האינטואיציה שלי צועקת ומנופפת בידיים.
אולי הוא אומר אמת ואני חושדת בתמים, אבל אולי גם לא.
אני חושדת בכל מילה ומילה שלו.
אני לא חושבת שאני סתם פרנואידית, משהו מריח פה מאד לא טוב. 