על קצות האצבעות

נכון שאמרו לי מראש, אבל שום דבר לא הכין אותי לטירוף של אלפי אנשים באיקאה ביום שישי.

גם לא כל כך התחשק לי לנסוע עד לשם, בטח לא באותו יום ובטח לא באוטו שלי שעושה קולות מתקדמים של גסיסה. אבל אמא ביקשה וחיכתה לזה כל כך שלא יכולתי לדחות אותה כבר.

על הבוקר עברתי במוסך ושאלתי מה אני אמורה לעשות עם הסטארטר שנדמה לי שלא עובד כמו שצריך.

המוסכניק אמר שלא כדאי לחכות עם זה ושאביא את האוטו דבר ראשון ביום ראשון בבוקר.

או קיי.

לקחתי את המכונית ונסעתי.

שמונה וחצי בבוקר.

אספתי את אמא ונסענו.

הגענו לשם קצת לפני עשר בבוקר ובאופן בלתי מוסבר חלפו שלוש שעות תמימות לפני שמצאנו את עצמנו עומדות שלושת רבעי שעה בתור לקופה.

כמובן שזו היתה קופאית שזה יומה הראשון בעבודה. ומיד אחרי שהבנתי את זה ריחמתי עליה הרבה יותר מאשר על עצמי.

וטוב שכך כי למה לרחם על עצמי על שטויות כשאפשר לרחם על עצמי בהקשר של ענינים רציניים יותר?

אמא היתה קצת מבואסת כי הדבר היחיד שרציתי מאיקאה - כוננית ספרים גבוהה מעץ מלא - לא היה (כמובן) במלאי.

לא הייתי מוכנה להסתפק בשום תחליף סיבית אחר.

יש גבול, גם מכוער וגם גס וגם להרכיב לבד? למה מי מת?

היא התחבטה בשאלה האם נעצור בדרך בהום סנטר זה או אחר ונחפש לי שם כוננית, אבל הבעיה נפתרה מעצמה כשהגענו לאוטו.

עליזות ומאושרות, פחות או יותר, התיישבנו במקומותינו, הכנסתי את המפתח לסוויץ' ו......נכון, כלום.

עוד פעם ועוד פעם וכלום.

הכי הרבה שהצלחתי להפיק מהאוטו היה ריח של גומי שרוף.

פתאום, העובדה שלא הצלחתי למצוא את כוננית הספרים שרציתי נראתה כמו נס.

התקשרתי לשגריר שהבטיחו שתוך שעה יגיע מכונאי.

עד שהוא הגיע אנחנו ישבנו בצל הקלוש של אחד מעצי התמר המכוערים ששתולים שם במגרש החניה ובהינו בחוסר אמון בקלות הבלתי נסבלת של הכניסה למכונית, התנעתה והנסיעה הלאה, שהפגינו בעלי המכוניות הסמוכות ללא שום התחשבות.

בסופו של דבר האוטו האדום של שגריר נכנס למגרש החניה, פנה בבטחון מושלם בדיוק לכיוון השני והתחיל לנסוע, הרחק הרחק ממני.

הלכתי אחריו וחיכיתי שיסתובב ויחפש מישהי שנראית כאילו היא זקוקה לעזרה. ואכן הוא הסתובב וראה פסיכית אחת קופצת ומדלגת בניפנופי ידיים חשודים. כשהתקרב נכנסתי לאוטו כדי לכוון אותו והוא אמר - רק את עושה צרות. ישר רואים עלייך שאת עושה צרות.

אחר כך כשהגענו לאוטו שלי הוא כמעט העליב אותי כששאל מה זה החרק שיש לי פה והצביע מתחת לעצם הבריח משמאל על המושית היפיפיה שלי.

הוא בדק את המצבר בן החודשיים ביקש ממני לנסות להניע, דפק כמה פעמים עם מפתח שוודי ענק, והכריז על צורך בגרירה.

מייד אחר כך הוא הציע לי טרמפ לחצי הדרך ושאל את אמא שלי אם הוא יכול לקנות אותי.

אני בתמורה הצעתי שיקח אותנו מעבר למקום מגוריו בואדי ערה, עוד עשר דקות עד לצומת ראשית ומשם כבר נסתדר.

מאחר והוא היה מוכן לקנות אותי, לא היתה לו בעיה להשקיע בי עוד עשר דקות מהחיים.

בדרך הוא המליץ לי לצבוע את המכונית בכחול ולהטביע אותה, או פשוט לשרוף. הוא יודע איך לעשות ככה שחברות ביטוח לא יעלו על זה, והנה זה המספר טלפון שלו, אחרי שאתקן את האוטו שאתקשר אליו והוא יסדר משהו.

אני חושבת שאני לא באמת רוצה לגור בואדי ערה.

אז בטח אני לא אתקשר אליו לקבל עוד עזרה.

-חוץ מזה אני מתמודדת בגבורה עם געגועי תופת לגמל, לפחות ארבע פעמים מנעתי בעד עצמי, תוך הפעלת לחץ פיזי מתון, שליחת SMS מיותר לחלוטין לתהליך הגמילה.

-ובנוסף, באופן חריג ובלתי צפוי אני מצטערת מאד שאין מי שיחבק אותי בלילה. הלילה הייתי רוצה ללכת לישון מחובקת ועטופה.

עדכונון שמח - תיקנו לי את המכונית!!!!