על קצות האצבעות

אחרי שפיזרתי תחנוני לכל רוח ותחינותי לכל אוזן, הפעלתי כל חבר, ידיד, מכר בני משפחה והטרדתי אנשים לא מוכרים ברחוב. ושום דבר, ממש שום דבר לא צמח מזה, הבשילה בי ההבנה שאם אין אני לי - אז אין אני לי. באמת, עניין פעוט של הגיון צרוף.

ואם אין אני לי, אני כנראה בבעיה, כי מי זו פרועת השיער וטרודת המבט שמחזירה לי מבט מתריס מהראי?

עוד היקש הגיון-צרופי אחד או שניים, וקצת איסוף אומץ במלקטת מתחת למיקרוסקופ, וכבר הייתי מוכנה לעשות את הדבר הנכון.

במשך ימים ארוכים דיפדפתי הלוך ושוב באתרי יד שניה למינהם (שימו לב, יד2 הכי שווה) אבל לא אזרתי את הכוחות להתקשר ממש למישהו ולבדוק לגבי קנית המכונית שהוא חפץ למכור.

דווקא היו לי סיבות מצוינות לא להתעסק עם זה, למכונית הזאת קילומטרז' מוגזם, לשניה המחיר מוגזם, לאחרת יד שביעית. המוכר הזה גר רחוק מידי והמוכר ההוא, טוב, השם שלו לא מוצא חן בעיני. זה מתלהב מידי בתיאור וזה לא כתב כלום. ובעיקר בעיקר, אין לי שמץ מושג במכוניות והכי בעולם יכולים לעבוד עלי. עדיף לי לקנות דרך מישהו שמכיר מישהו, כמו שכולם עושים.

השכנה שלי דֶל אמרה שהיא קנתה את המכונית שלה דרך ההוא שזה רק עסק צדדי שלו והיא מרוצה מהאוטו ומהקניה ושהוא היה הגון איתה וששווה לי לנסות.

או קיי, זה לא רחוק מהבית, אז עברתי שם פעם פעמיים (או עשר, מי סופר) הצצתי במכוניות החונות וחיפשתי את אהובתי האבודה. ראיתי כמה יפיפיות שבעליל היו מעל התקציב הלחם-צר-ומים-לחץ שלי ולבסוף התקשרתי אל האיש.

הוא הבטיח לי שבדיוק עכשיו מתפנה מכונית של שכנים שלו, יד ראשונה, מותק של סוכריה, קילומטראז' נמוך ומחיר נמוך עוד יותר. אחלה מכונית, ואני אהיה החברה הכי טובה שלו מרוב שאהיה מאושרת ממנה.

איזו מכונית שאלתי, מתלהבת בעליל מהתיאורים והמחיר המוצע.

יונאי אקסנט הוא אמר, מודל 97. אחלה מכונית.

מה אני מבינה? כלום. אמרתי שאו קיי, אני אחזור אלייך והתחלתי להתקשר לחברים, מכרים, מוסכניקים ומביני עניין.

התגובה התמצתה ב - לא!!!!! תמציתי ופשוט.

הבנתי עניין והתקשרתי לבחור להגיד לו שזה לא בשבילי.

אני צריכה רכב שיודע לשבת על הכביש , שלא חייב להתפרק לגורמים ושהכסאות שלו לא ישברו לי את הגב.

אם ככה, הוא גרס יש לו את המכונית בשבילי: טויוטה קורולה, מודל 96, יד ראשונה, קילומטרז' 150 אלף, מצב מעולה, הדגם המפואר יותר, חלונות חשמליים, נעילה מרכזית, כריות אויר, אזעקה, מערכת. כל מה שבחורה כמוני יכולה לבקש.

המחיר היה טיפה בעייתי, אבל הייתי מוכנה למתוח את החבל עד הקצה בשביל שתהיה לי המכונית שרציתי.

הוא אפילו הסכים לי לקחת את האוטו הביתה כי רק למחרת יכולתי להגיע למוסך והוא לא היה יכול לבוא איתי. וואלה מגניב.

לקחתי את הרכב, נהגתי הביתה. נוסעת חלק, אחיזת כביש טובה, שקטה. היה לי כל כך נחמד שכמעט לא היה אכפת לי שנתנו לי מכונית בלי טיפת דלק והייתי חייבת לתדלק אותה כדי להגיע הביתה (תרגעו, תדלקתי בעשרים שקל).

למחרת במוסך התמונה הלכה והתכערה. רשימת התקלות הלכה והתארכה. לא משהו רציני, תיקונים קטנים יחסית שסבירים למכונית בגיל הזה, אבל הצירוף המסויים שלהם העלה בי את החשד שהמכונית כן עברה איזו תאונה קטנה בניגוד להבטחתו של הבחור שמעולם לא נפגש חרטומה עם דבר מלבד אויר.

המוסכניק אמר שבסך הכל המכונית טובה, אבל כשאת קונה מסוחר, את אף פעם לא יודעת עם מה שיחקו ועם מה התעסקו.....

תחושת הבטן שלי אמרה שמנסים לעבוד עלי פה. כן כן, אפילו אני יודעת לקרוא ברשיון שהבעלים הנוכחיים הם יד שלישית ולא יד ראשונה כפי שאמר. ואפילו אני יכולה לנחש שאם בקבלה אחת של טיפול במוסך כתוב 150 אלף קילומטר ותאריך הקבלה הוא מלפני שנתיים יש איזו אי התאמה עם העובדה שמד הקילומטרז' מראה כעת על 159 אלף קילומטר. לא הצלחתי לבלוע את ההסבר שהקלדנית במוסך בטח טעתה בהקלדה שהוא היטיב לתת לי וגם לא את העובדה שהוא לא ידע להגיד למה אין קבלות על תיקונים אחרי שנת 2004.

בסופו של דבר החזרתי לו את הרכב, את המפתחות, אמרתי תודה והלכתי.

במשך שלושה ימים עוד קיויתי שמשהו יקרה והמכונית פשוט תיפול משמיים ותגיע אלי מעצמה (טוב לא תיפול ממש פיזית, אני יודעת מה זה יכול לעולל למכונית נפילה כזאת משמיים, שלא לדבר על מה זה יעשה לי) היה איזה עניין עם מוסכניק אחר שבדיוק רוצה למכור את המכונית שלו, שהיא הכי מדוגמת ומטופלת ומתוקתקת שיש עלי אדמות, והוא רק רוצה למכור אותה באלף חמש מאות שקלים מעל למחירון כי השקיע בה ששת אלפים שקלים. האמנתי לו כי אני מכירה אותו והייתי מוכנה לשלם את המחיר תמורת השקט הנפשי של מכונית שלא תעשה לי בעיות. אבל המכירה של האוטו שלו תלוי בזה שאח שלו ימצא מכונית חדשה וימכור למסכניקנו את מכוניתו ורק אז הוא יוכל למכור לי.

הוא כבר כמעט קנה וזה כמעט הסתדר, אבל ברגע האחרון לא.

היאוש הלך והתגבר. ועמו ההבנה שאם אין אני לי וכיוצא בזה.

סוף סוף הבשלתי לעשות את הצעד המפחיד של פניה אמיתית למישהו שמוכר באינטרנט.

אתמול התקשרתי לבעל טויוטה קורולה (שזה ה-דגם שרציתי) שאלתי כמה שאלות שהבהירו לי יותר מאשר לו שלמדתי משהו בשבועיים האחרונים. הודעתי לו שרק היום בבוקר אני יכולה לבדוק את המכונית ושאני מוכנה לעשות את זה רק אצל המוסכניק שלי (רבאק, מאיפה האסרטיביות הזאת???) הסברתי לו שאני מה שנקרא - רצינית , לא מבלבלת לו את המוח והבהרתי לו את הסידורים הנכונים לשיטתי: הוא יבוא אלי(שעה של נסיעה בשבילו), ביחד נסע למוסך נבדוק את המכונית ואם אין בה דפקטים גדולים אנחנו חותמים על זכרון דברים וביום שישי אני מגיעה אליו עם הצ'ק ואנחנו עושים העברת בעלות.

בדרך למוסך שלי העברתי אותו אצל פחח מדורשי טובתי שהביע את דעתו המלומדה - יש קצת שריטות ופגמים של צבע, תשקיעי, מותק, כמה כסף ויש לך אוטו בובה. בסך הכל האוטו במצב יפה.

המוסכניק ואני שכללנו את תרגולות השיטוט מתחת למכונית, מעליה ובתוכה. מצאנו כמה דברים שצריכים להעשות, כמו בכל אוטו בגיל הזה. יצאנו לסיבוב בסביבה, ושם הרחק מאוזניים אחרות אמר לי המוסכניק שזה אוטו לא רע, שאפשר להכנס ולנסוע. ואת התיקונים אפשר לאט לאט, שום דבר לא דחוף.

חזרנו למוסך וגילינו שהמוכר שלי כובד בקפה ועוגיות ושהוא מנהל שיחות נפש עם מוסכניק אחר.

הצטרפתי לקפה ולשיחה שהיתה נעימה באופן מפתיע.

תחושת הבטן שלי היתה - גו פור איט, גירל.

אה כן, הוא גם מוכר אותה באלפיים שקלים פחות ממה שסוחר הרכב רצה על האוטו הקודם.

לכן הלכנו אחר כך לבית שלי, חתמנו על זכרון דברים,והוא נסע לדרכו.

ולכן, על פי כל הסימנים, ביום שישי תהיה לי מכונית חדשה.

נא להצליב אצבעות ולקוות לטוב.

תודה.