את כל המזלטובים ותתחדשיים שנאמרו בטרם עת.
ביום שישי נסעתי רחוק רחוק וגבוה גבוה כדי לקחת את אהובתי האובדת שנמצאה.
אחרי כל הטלטלות שפורטו עד דוק בפוסט הקודם, אחרי שלא ישנתי לילות מדאגה ומתח, אחרי שנבחתי על כל מי שאמר מזל טוב לפני הזמן, אחרי שפחדתי מעין רעה ומכל דברים שאני לא מכירה בהם בזמנים כתיקונם. אחרי כל אלה הכל היה פשוט. הייתי צריכה לנסוע חצי שעה כדי לחתום על הצ'ק שהיה אמור להחתם במקום, אחר כך עוד שעה ורבע כדי להגיע לבית החולים שבו היה מוכר האוטו, בגלל שאישתו ילדה כמה שעות קודם לכן.לקחתי את המוכר לדואר העירוני הקרוב, שם החלפנו בעלות וכספים. החזרתי אותו לבית החולים (קניתי לאישתו עוגה ופרחים) אחר כך נסעתי רק עוד חצי שעה עד לאוטו עצמו.
כמה פיתולים כביש באיזור הכי יפה בארץ והיא היא נגלית לעיני במלוא הדרה הירקרק ים (או כחלחל ים, או ירוק אפור, או כחול ירוק מתכתי - אף אחד לא הצליח להסכים עם אף אחד אחר על תיאור הצבע).
היא מקסימה ונהדרת, נוסעת בשקט בשקט, עם אחיזת כביש מצוינת וכוח. יש לה אזעקה ונעילה אוטומטית ששבתה את ליבי כי היא סוגרת מעצמה את החלונות כשנועלים אותה.
נסעתי איתה עוד שעתיים לפנ שחזרתי הביתה. כי בשביל מה יש מכונית אם לא בשביל לנסוע?
בלילה השכבתי אותה לישון בצער ונפרדתי ממנה במבט אחרון מתגעגע.
בבוקר דילגתי ממיטתי בשמחה והלכתי לראות כמה היא נראית יפה באור ראשון של בוקר.
איזה אושר!
צודקת אמא של....
הנה תמונה :
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
