על קצות האצבעות

לא להאמין!

תלם וזוגתו הזמינו אותי לארוחת ערב, כהרגלנו בתקופה האחרונה בימי שישי.

הם מבשלים ואני מביאה כל פעם יין מזעזע אחר (הצלחתי להביא פעמיים ברציפות יין מוסקט מתוק ומגעיל ולשכוח שזה בדיוק היין שממנו אני מנסה להמנע...). בארוחת הערב האחרונה היה לי המון זמן להשאר. במקום להמלט חזרה הביתה ולהתכונן לבוא הגמל נשארתי לשבת לדבר איתם. היין זרם, למזלנו היה להם יין סביר יותר ושני בקבוקים נגמרו במהירות האור. למצער יש לציין שרובם התמזגו במהירות וביעילות עם כדוריות הדם שלי והורידו את מפלס הדם באלכוהול במהירות מסחררת.

כשם ששנו חכמים, נכנס יין ופועה שוכחת איך לסתום את הפה.

אז כן, דיברנו. בעיקר אני.

וכמובן שהם רצו להבין למה אני לא ממהרת לשום מקום. הסברתי להם שהגמל לא יבוא היום ולכן אני פחות ממהרת, השיחה התפתחה לכיוונים לא צפויים ובהם ההצעה מזעזעת סדרי עולם שאני אזמין אותו לארוחת הערב הבאה שלנו.

שיכורה או לא, צחקתי בקול רם ממש כשהם הציעו.

ממש אין שום סיכוי, שלא לדבר על זה שאני לא מעזה להציע. וגם אם אני אציע בטח אני אתקל בכזה סירוב...

נו טוב, הם נאנחו בפולניות, אנחנו אוהבים אותך בכל זאת.

ואני אותכם עניתי, ומיד פצחתי בהרצאה מקעקעת זוגיות מהסוג שהם נמצאים בה.

מזל שגם הם היו שיכורים ושהם אוהבים אותי.

אבל מאז זרם לא מעט יין מוסקט בבקבוקים והיה אותו לילה מופלא שהגמל נשאר לישון. והאביב המזדיין כמובן.

אתמול התקשר תלם להזכיר לי שאנחנו נפגשים לארוחת ערב ושאני שוב ממונה על הבאת יין. (מלא אמונה בטוב האדם התלם הזה, הוא אפילו לא הזכיר ברמז את מפלות היין הקודמות). קבענו לשעה הרגילה שזה מתי שהם כבר גוועים ברעב ומתקשרים לשאול מה קורה איתי ומוציאים אותי מאיזה ריחוף הזוי כזה או אחר. ואני הלכתי לקנות יין.

בוודאי תרגישו מוקלים לדעת שלא קניתי מוסקט הפעם. אני, בכל אופן מרגישה הקלה.

אחרי שסיימתי את טרדות הבוקר התפניתי להתקשר לגמל.

איזה שקרנית אני, סתם דחיתי את השיחה איתו כמו ילדה קטנה ששומרת את הטוב לסוף ומתענגת על הציפיה.

כמה פרפרים לא קרואים פירפרו לי מעדנות בבטן כשחייגתי. יצורים פרפריים בוגדנים שכמותם.

היי חומד , הוא ענה לטלפון ואני, נשמתי נעתקה מעונג.

תפסת אותי בקניות, הוסיף ואמר. בדיוק נגמרה לי הקולה.

אוי, זה מצחיק, אמרתי. איזה קטע.

למה? הוא שאל.

כי בדיוק קניתי לך קולה, אמרתי. קולה רגילה לגמרי, לא נטולת קפאין לא דיאט ולא קישקושים, הנחתי אותה במקרר בשכיבה, קום איל פו.

וואו, הוא התפעל מצד שני, איזו תלמידה טובה. את החיוך שלו יכולתי ממש לראות.

רבאק , הקול שלו הפיץ קרינה מסוכנת של שמחה.

אז מתי אתה בא?

מתי שתגידי, זה תלוי בך. מה התוכניות שלך?

בערב יש ארוחת ערב. רוצה לבוא? ולפני שאתה אומר משהו אני חייבת להגיד שאני אוכלת אצל חברים....

ארוחת ערב אצל חברים ואחר כך חוזרים הביתה?

כן.

למה לא? מתי לבוא?

את שארית השיחה אני לא זוכרת. אבל מאז אני מרחפת בערך חצי מטר מעל הקרקע מרוב אושר.

אוח!