על קצות האצבעות

בלילה של יום העצמאות, קצת אחרי שנגמרו הזיקוקים והפסקתי לראות נקודות זוהרות לכל מקום שאליו הבטתי, התקשרתי להזמין את תלם לרקוד קצת.

זוגתו נסעה לחברים והוא נשאר לבדו. למרות שעבד גם בחג עצמו והיה עייף נורא הצלחתי לשכנע אותו בכך שאמרתי לו שאין מצב שנפנה את הרחבה לילדים. שתיכף נתחיל לחרוק ולהעזר בהליכונים והגיע הזמן שנזיז את עצמנו קצת.

כשהגענו לשם גילינו שאנחנו לא הגריאטרים היחידים שהצליחו להשאר ערים מספיק זמן. הרחבה היתה מלאה בבני גילנו שפשוט מסרבים להבין שהם כבר לא בני עשרים.

זה בסדר לחשה לי ת' שמזמן חצתה את הארבעים, שלושים זה העשרים החדש. אז אני בסדר. שיחכו הילדים, הדור שלנו פשוט מסרב להכיר בזה שיש עוד אנשים בעולם.

מספיק טוב בשבילי, בעיקר אחרי ליטר קרלסברג ובצירוף מוסיקה שעושה לרגליים שלי לזוז.

אחרי חצי שעה תלם נזכר לשאול איפה הגמל.

לא הזמנתי אותו, אמרתי.

למה?
ככה.

הוא צריך חופש?

כן, וגם אני.

באמת?
כן, אני לא יכולה שכל השמחה והאושר שלי יהיו תלויים רק באדם אחד.

שתיקה המומה (תלם פעור פה תולה בי מבט לא מאמין) את שומעת את מה שהפה שלך אומר?

כן....

וזה נשמע לך הגיוני? חשבת על המשפט הזה בבית?

כן, חשבתי הרבה.

זה מה שמדאיג אותי....

יאללה בוא כבר לרקוד.

רגע, אם את לא מזמינה אותו, אני אזמין אותו (מקליד הודעה בסלולארי) מה המספר שלו?

לא זוכרת בעל פה והטלפון שלי לא עלי, השארתי אותו בבית.

את רצינית?

לגמרי, בוא לרקוד כבר.

את חסרת תקנה.

נכון ובגלל זה אתה אוהב אותי.

אני אוהב אותך תמיד ותפסיקי לפחד כבר, או קיי בואי לרקוד, את חושבת שהוא ישים היום את 'היום הולדת' של ברי סחרוף?