על קצות האצבעות

החרדות שלי מצטלמות יפה.

מיטב תסריטאי הוליווד היו מתים להכנס לי לראש ולגנוב משם תסריטים.

בזמנים הטובים שלהם כל פרט ברור וצח כמו בדולח. מוגדל וחי.

התחושות עוברות דרך מגבר פנימי ומעלות לי הרגשות של זמן אמת.

אם אני לא נזהרת זה יכול לקרות לי בזמן נהיגה, כשהדרך מוכרת ולא דורשת תשומת לב. או באמצע הליכה מאומצת, כשהמוזיקה באוזניים והאנדורפינים בשמיים.

זה תמיד בא בלי אתראה מראש, פתאום עולה שאלה, מה היה אם.... ומיד צפות ועולות התמונות.

היקרים לי עברו בחזיונות האלה כל דבר איום שיכול לקרות לאדם.

הרעיונות לעולם לא נגמרים.

כשאני מוצאת באחד מאתרי החדשות דיווח על תאונת אופנוע נעצרת לי הנשימה.

אני מבטיחה לעצמי שזה לא יכול להיות הוא. מה יש לו לחפש בסביבה ההיא בכלל ועוד בשעה כזאת... כל מיני אמיתות הגיונות שנרמסות במהירות תחת מכבש בהלה בלתי נשלט שלוחש בתוכי - ומה אם כן? ומה אם כן??

אחרי כחצי שעה אני כבר לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

נאבקת בעצמי מאבק מועד לכשלון ובסוף מבינה שלא יבוא לי שקט אם לא אדע בודאות.

שולחת לו הודעה שהוא כבר מכיר : סימן חיים.

ומתפללת שהוא יקבל אותה ויענה מהר.

כשהטלפון מצלצל הוא קורא לי חומד ושואל מה קרה.

אני מספרת לו על התאונה ואומרת שעד שאני לא שומעת ממנו אני לא יכולה לנשום, למרות שאני יודעת שהכל בסדר.

הכל בסדר הוא צועק, צעקה כזו ששומעים בה את החיוך. את שומעת, הכל בסדר.

אתה מבטיח שתצעק עלי ככה תמיד?

כן.

עכשיו אני יכולה לאפסן את החרדות בחזרה לקופסה.

עד הפעם הבאה.