על קצות האצבעות

יום של חוסר שקט מופגן, אי נוחות ונאחס אחד גדול.

יש ימים כאלה.

לא עוזר לדעת שיש ימים כאלה, כשאני בתוכם. אפילו לא הידיעה שהם עוברים.

אחרי העבודה נחתתי בבית בחוסר כוח מושלם.

לא היה לי משהו מיוחד לעשות עד שעות הערב וכבר נכנסתי למצב הנפשי המוכר של לרבוץ ולבהות בטלויזיה ולרצות שמשהו יתפוצץ.

או יקרע  או ישרף. שמשהו יקרה.

רגע לפני הצניחה החופשית בבגדים על המיטה, שניה לפני הרגע הבלתי ההפיך של מעבר ממצב מאונך למצב מאוזן, נזכרתי שכן יש לי מה לעשות, ואפילו די דחוף.

משהו שמצריך יציאה מהבית ונסיעה לחנות , לקנות משהו שלא יכול לחכות אפילו לשישי בבוקר.

קומי וצאי, פקדתי על עצמי בקשיחות וריככתי לעצמי את הטון הזועף לכדי - את תראי שאחרי שתצאי זה כבר לא יראה לך בלתי אפשרי.

יצאתי, הסתובבתי, קניתי.

רציתי אמנם להכות את המוכרת האוילית עם הקופה שלה,בגלל שארזה לי את המתנה שקניתי כל כך מכוער. לא ידעתי שאפשר לארוז בכזה חוסר כשרון בולט. הצלחתי להתאפק וגם הקופה היתה גדולה וכבדה מידי בשבילי. אז לא הרמתי אותה ולא הנחתתי אותה על הראש המחומצן בפסי שחור צהוב מכוערים. התעלמתי גם ממכנסי הג'ינס שלה שהיו כל כך צמודים שכנראה עצרו לה את זרימת הדם למוח ולא אפשרו לה מספיק חמצן על מנת להבין איך אורזים מתנה כראוי. התעלמתי גם (בקושי) מהחלק הזה שמעל לקו המכנסים הנמוכים מידי לגילה שגלש בצמיג סביב סביב, תוך החלצות לולינית מחולצת הטריקו הדקיקה, הצמודה וקצרה מידי. רציתי, אבל התאפקתי *

משם המשכתי לבנק להפקיד איזה צ'ק. לפני הבנק ישבתי באוטו-מותק-סוכריה שלי ומילאתי את הפרטים על המעטפה. היה לי חם מאד באוטו למרות החלונות הפתוחים ולמרות הגשם שירד בחוץ. משום מה התנגן לי בראש השיר 'ארץ טרופית יפה', באמת לא ברור למה, כי כשסיימתי למלא את הפרטים של המעטפה והרמתי את הראש, לא ראיתי, מלבד הגשם והחום שום דבר טרופי מסביב. רק מגרש חניה מקושט באופן אקראי בפיסות לכלוך שמשייטות ברוח. קרעי שקיות חטיפים, בדלי סגריות ואנשים ממהרים למכוניותיהם מפאת הגשם המלוכלך.

או קיי האנשיים לא שייטו ברוח כמו שאר הלכלוך שבמגרש, אבל הם בהחלט לא נראו טוב יותר. 

כשסיימתי את עניני בבנק (שזו דרך יפה להגיד השחלתי את המעטפה לחור בקיר) והתחלתי לחזור למכונית, התקשרה אלי כוח הצלה והזמינה אותי לקפה.

בדרך כלל השיחות איתה מרגיעות אותי, או לפחות מפרקות חלק מהמתח, כשהוא קיים.

הפעם זה לא עבד.

היא סיפרה לי על הקשיים שלה ואני סיפרתי על שלי. בדרך כלל זה עובד.

הפעם לא. בסוף אמרתי לה - אני כל כך רוצה לבכות ואני לא מצליחה. משהו פה חייב להתפרק ואני לא מוצאת את הדרך.

והיא אמרה - כן, או להכנס למיטה ושאף אחד לא ירצה ממני כלום, לא לדעת שהבן של זאתי בבית חולים ושלההיא קרה ככה.

שאלתי - את קוראת את המחשבות שלי?

והיא אמרה- זה בטח משהו באויר.

בשלב הזה הייתי כבר כל כך מדוכדכת ששכחתי את כל הצהרותי שירד לי מהגמל ושאני לא צריכה גבר בשביל להיות מאושרת ושלחתי לו הודעה.

פאק, במילא אני לא מאושרת, אז מה זה משנה?

ממנה המשכתי לפגישה שהתאחרה מידי ונמשכה יותר מידי שבה התבקשתי לעזור ללא תמורה במשך שבועיים בעבודה שלא קשורה אלי.

הלכתי לפגישה הזו בידיעה שזה מה שיבקשו ממני ושאני אשיב בשלילה.

כמובן שהשבתי בחיוב. פראיירים לא מתים, ובמקרה שלי אפילו לא מתחלפים.

בנווסף הוצעה לי באותה פגישה עבודה חלקית שכנראה לא תשתלם לי כלכלית ותגמור באופן סופי את הזמן המועט הפנוי שיש לי בשישי בבוקר.

מאחר ושישי בבוקר זה יום חופש קדוש, הייתי אסרטיבית יותר ולא נתתי תשובה מיידית.

מישהו רוצה לנחש מה תהיה התשובה בסוף? (רמז - ע"ע פראיירים).

באמצע הפגישה שמעתי את הצלצול המיוחד לגמל.

התאפקתי לא לחייך גדול מידי והלכתי להגיד לו שאם אפשר נדבר אחר כך.

תלם התקשר לבקש שאבוא אליו, הוא צריך כתף ואוזן.

שים בירה על האש, אני בדרך.

אין מה להגיד, בחצי הדרך לסיום הבקבוק (650 מ"ל!) כבר הייתי רגועה יותר. בשלושת רבעי הדרך כבר חייכתי, בסיום כבר השחזנו לשונות ורוקנו את בלוטות הארס. ברשעות קיצונית. זה מה שהיה רושם לי הרופא, אם הוא רק היה שם ואם רק היה יודע כמה אני צריכה את זה.

ואז צפצף לי הסלולארי בהודעה מהגמל שהוא פנוי לשיחה. התקשרתי אליו והסברתי לו איפה אני נמצאת ושאגיד לו כשאגיע הביתה ונדבר.

עוד רבע שעה מנומסת, כדי לא לתת לתלם את ההרגשה שאני בורחת לדברים חשובים יותר, והלכתי הביתה.

ושם, במיטה, שיחה ארוכה ומתוקה עם הגמל ואחריה, סוף סוף סוג של שקט. ואפילו חיוך קטן וגעגוע.

משפט אחד, כאילו חסר משמעות שעושה נעים בבטן -

אני - מה השתתקת?

הוא - שתיתי מים, את צריכה לקנות בקבוק מים מינרליים שיעמדו ליד המיטה למקרים כאלו בפעמים הבאות , זה הדבר הכי טוב.

אני - יותר מקולה?

הוא - כן, זה הכי טוב לזמנים האלה.

אני - נעשה ונשמע.

בפעמים הבאות.

סוג של אמירה שרומזת על העתיד. מאדם שאמר לי במשך כל כך הרבה זמן שהוא אף פעם לא מתכנן, שמבחינתו כל פעם היא הפעם האחרונה, ברמת המחשבה. שהוא אף פעם לא בונה על הפעם הבאה.לא חושב עליה. לא מתכנן אותה.

פתאום השתנה משהו. כאילו ברור שיהיו פעמים באות. משהו השתנה בתבנית המחשבה שלו.

אחרי שסגרנו את הטלפון, התקשיתי להרדם.

וכשנרדמתי בסופו של דבר ישנתי שינה טרופה וטרודה. התעוררתי מוקדם מידי, התעוררות חדה וחסרת רחמים.

הנאחס עוד לא עבר, אבל עכשיו אני לפחות יכולה לזכור שהוא באמת יעבור בסוף.

 *קופה כמו קופה רושמת, לא כמו קוף ביער