על קצות האצבעות

אחרי שבוע  החלטתי שאני לא רוצה לכעוס יותר ולהרגיש כל כך חולה.

לא רוצה להסתובב בהרגשה כזאת. אין שום סיבה בעולם.

החיים קצרים מכדי שנבזבז אותם על מועקות ומצוקות שניתנות לפתרון.

שלחתי לו הודעה ואחר כך דיברנו.

שמעתי את ההקלה בקולו כאשר התקשרתי אליו.

גם הוא התענה שבוע שלם והתייסר.

שנינו התבצרנו בעמדות המטופשות שלנו וסבלנו.

הזמנתי אותו לפגישה, לשיחה, לפרק את המטענים.

כשהוא נכנס לבית, נגשתי אליו.

הוא חיבק אותי, חיבוק שלום כזה.

עכשיו חיבוק אמיתי, לחשתי לו והתחבקנו.

כמו זוג ניצולים מאסון, נתלים זה בזה, נאחזים.

שעה ארוכה היה כמעט בלתי אפשרי להפרד.

הנחתי את הראש על כתפו ועצמתי עיניים.

אחר כך הלכנו למיטה, נשכבנו עליה לבושים ומחובקים.

הוא דיבר ואחר כך אני.

התלטפנו ברוך.

הגוף שלו, שהיה נוקשה ומבוצר הלך והתרכך.

וכך גם קולו.

ברגעי השתיקה נכרכתי סביבו, ראשי מונח על חזהו, הקשבתי לפעימות הלב שלו.

אחרי שנסע והגיע הביתה, שלח לי הודעה:
תודה על מי שאת.