בהורוסקופ שלי כתוב שבדיוק עכשיו נגמרו שנתיים קשות במיוחד, משהו שקשור לזוית הכוכבים. לא מבינה בזה, אבל מוכנה לסמוך את שתי ידי.
באמת היו שנתיים קשות במיוחד.
אבל למען האמת אני לא ממש רואה את האור, לא רואה מתי זה יתחיל להיות קל יותר.
ככה לסיום התקופה הקשה, בשביל הגארנד פיאנלה, ארגנתי לי איזו מחלה איומה במיוחד שהשביתה אותי מעבודה למשך שבועיים. השביתה אותי מהחיים בכלל למען האמת.
כל כך השביתה אותי עד כדי שכיבה טוטאלית במיטה עם חום מחוץ לגבולות ההגיון.
החום עבר והשאיר אחריו עייפות מטורפת, חולשה איומה ורגישויות לא סבירות.
הרופא אמר שכנראה זה היה וירוס (הפתעה הפתעה!) וכנראה שתקף את האוזן הפנימית, כי באוזן אחת לא שמעתי טוב, ועד עכשיו זה לא ממש הסתדר חזרה, התנדנדתי כמו שיכורה ברגעים המעטים שהצלחתי לצאת מהמיטה ולקום, ונעשו לי תחושות מאד מוזרות של רגישות יתר על פני העור שלא עברו עד עכשיו.
הכי גרוע היתה תחושת הבגידה של הגוף. שמסרב להחלים וממשיך לבעור ולכאוב. רק רציתי את החיים שלי בחזרה. עמוסים ומטורפים ככל שהם, הם בטח עדיפים על שכיבה מטופשת במיטה תוך שאני מייחלת להקלה בנאחס או למותי, מה שיבוא קודם.
אחד הגילויים המפתיעים ביותר היה שאני לא אוהבת לקבל עזרה. חשבתי שהתגברתי על הקושי הזה, אבל גיליתי שאני אכן מעדיפה להזרק כמו כלב בפינה ושיעזבו אותי בשקט.
לא רוצה שיבואו אלי, ולא שירחמו עלי ולא שיכינו לי מרק או ינקו לי את הבית.
אני בטוחה שאני רוצה לפחות את רוב כל אלו, אבל לא היום. או מחר. או השנה.
היחיד שנכנס אלי הביתה בתקופה הזו ברשותי המלאה היה תלם שדאג להתקשר כל צהריים לשאול בצורה הכי ענינית שיש מה אני רוצה לאכול היום. בלי רחמים וענינים ובלי הרבה שאלות. פשוט בא, הביא לי כלי עם אוכל כל יום, ישב כמה דקות לראות שאני חיה עדיין, והלך.
אתמול חזרתי לעבודה, באופן הדרגתי וחלקי וזה טוב.
לא קל לי עדיין ואני עייפה מאד מאד עדיין.
ואם זה הסיום של תקופה קשה, אז זה סיום ראוי לדרמה קווין.
קדימה זמנים טובים, הגיע תורכם. זה כתוב בגדול בכל מדורי ההורוסקופ ואני מחכה לכם שתגיעו כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
