על קצות האצבעות

מאז שיש לי טלפון סלולרי , אני כבר לא כל כך רצה לענות לטלפון הרגיל של בזק.

מי שמחפש אותי, תמיד יכול למצוא אותי, או לנסות למצוא אותי בנייד.

אפשר לומר שחל פיחות במעמדו של הטלפון השולחני (שאינו שולחני כלל וכלל אלא אלחוטי למהדרין).

מי שמכיר אותי מהחיים יכול למצוא את המספר שלי בבית בספר טלפונים. רק לאנשים שקרובים אלי במיוחד אני נותנת מספר סלולרי.

ולמי שאני מכירה בנט, אני נותנת דווקא את הסלולרי בלבד. ובדרך כלל, לפחות לתקופה מסויימת אני גם שמחה על השיחות האלה.

כך יוצא שהטלפון הביתי - צלצול שלו יותר קשור למטלות.

והסלולארי כשהוא מצלצל אני יודעת שזה חשוב או כייפי .

ובאורח פרדוקסלי מי שנעשה חשוב לי מהאינטרנט מקבל את המספר בבית שהשיחות לא יגמרו לי את תאי המוח.

ואז הוא חוזר לכמה דקות או כמה שעות למעמדו החשוב, הטלפון הזה של הבית.

מה קרה לי שאני מתעסקת בטלפונים היום?

כאילו לא היה אצלי הבש'ח :)