על קצות האצבעות

לקראת העבודה במקום החדש, לקחתי חופש על מנת שאוכל ללכת ולחפוף שם ולהכיר את העבודה ואת האנשים, כי אחר כך אשאר לגמרי לבד.

לפני שבוע נגשתי למקום על מנת לקבוע עם העוזבת זמן מתאים. אמרו לי שהיא כועסת על שהעזיבו אותה ושהיא אמרה שתשתף פעולה למרות זאת ותבצע חפיפה מסודרת למרות כעסה.

כשנכנסתי אמרתי שלום בקול רם, היא ישבה עם הראש במסך המחשב, אפילו לא הרימה את העיניים ומלמלה איזה שלום חלש.

לא נורא. שאלתי אותה לשלומה, מסרתי לה דרישת שלום מדומיינת ממישהי שהיא מכירה, על מנת לשבור את הקרח. לא עזר לי במיוחד. היא לא הרימה את הראש.

-מתי יתאים לך שאבוא לחפיפה, שאלתי, אני יכולה לבוא בימים א', ג', ה' באיזה יום את רוצה שאבוא?

-יום אחד זה לא מספיק! היא זעפה.

-בסדר, אני יכולה לבוא בעוד יום, אפילו בשלושת הימים, מתי מתאים לך? באיזה שעות יותר רגוע פה? מתי יהיה לך הכי נוח?

-אין פה שעות נוחות, אין זמן מתאים, תמיד לחוץ פה!

-אז מתי את רוצה שאבוא?

-תבואי מתי שאת רוצה!

-אם כך אבוא ביום שלישי בשעה שאת פותחת.

-זה לא מספיק זמן!

-את רוצה שאבוא גם ביום ראשון?

-תבואי מתי שאת רוצה!

- או קיי, להתראות בשבוע הבא.

הלכתי ואמרתי לעצמי שקורה שמישהו כועס מאד, אבל ככה לא אצליח לקבל ממנה כלום. בכל מקרה אני אנסה, היא לא מענינת אותי. אותי מענינת העבודה שאני צריכה ללמוד לפני שאני מתחילה.

לאחר יומיים התקשרה אלי המתאמת במקום ושאלה אותי האם אני מתכוונת לבוא לחפיפה, כי העוזבת התקשרה להתלונן שאני לא באה לחפיפה.

הסברתי לה שסוכם שאבוא השבוע ותארתי לה את התנהלות העינינים. הבטחתי שאין שום בעיה להגיע גם ביום ראשון ואכן אעשה את זה.

אתמול הגעתי, נכנסתי ואמרתי שלום.

היא שוב ישבה ליד המחשב, עיניה נעוצות במסך בריכוז שאין גדול ממנו. חיכיתי כמה דקות שתסיים את העבודה המאומצת, אבל משחלפו הדקות וראיתי שאין שום סימן לתנועה התחלתי להסתובב בעצמי בין החדרים. כיוון שלא קמה מהשולחן שאלתי אותה שאלות תוך כדי בדיקת החדרים. מאיפה את מזמינה דברים? מה הנוהל המסויים שאת עובדת לפיו. כל מי שנכנס לחדר השני חייב לעבור בחדר שלך?

התגובות שקיבלתי היו בנימה תוקפנית, בטווח שבין נזיפה לצעקה.

-לא, אני לא מזמינה מהמקום ההוא! אני כן, אבל רק בדרך מסויימת, ככה זה פה, מה חשבת לעצמך שבאת לפה? ככה זה פה!

-כן, עוברים בחדר שלי? אז מה? יש דברים יותר גרועים מזה! אפשר לחשוב! תתרגלי! מה את חושבת שאני לא התרגלתי?

אחרי כמה דקות של הסתובבות נגשתי אליה וביקשתי מידע על הדברים החשובים שאני צריכה לדעת.

-תשאלי את המתאמת!

-אני שואלת אותך, את זו שעובדת פה.

היא פלטה את מידע חלקי במלמול ובמהירות כל כך גדולה שלא הצלחתי להבין או לרשום , הייתי צריכה לבקש ממנה לחזור על המידע שוב ולאט על מנת שאוכל לרשום משהו.

היא מלמלה משהו על זה שהיא עסוקה נורא.

-ביקשתי ממך שתגידי לי מתי את פנויה ומתי את יכולה לעשות חפיפה, אם זה לא נוח לך עכשיו תגידי לי מתי כן לבוא.

-אף פעם אין פה זמן! תמיד לחוץ פה!

- אני מבינה, תודה רבה לך ושלום.

יצאתי כועסת, ממש כועסת. באמת שלא אני פיטרתי אותה, ולא פיטרו אותה בגללי ואין שום סיבה בעולם שתוציא עלי את כל הגועל שלה.

בערב התקשרה אלי המתאמת ואמרה שהמפוטרת הרגישה לא טוב עם מה שהיה וביקשה שאבוא מחר ושנעשה חפיפה כמו שצריך.

הסכמתי לבוא שוב. אחרי הכל מה שחשוב לי זה לקבל את כל המידע שרק אצליח לשאוב. המתאמת הבטיחה שתהיה גם היא שם על מנת למנוע חזרה של ההתנהגות הגועלית. אני לא יכולה להגיד שאני שוות נפש, אבל אני אלך בכל זאת.