יש לי המון מה להגיד על הפערים העדתיים במשכורות ועל הקושי להתפרנס למרות אשכנזיותי המובהקת.
יש לי גם מה להגיד על נושא המריחואנה ועל הריב הסוער שפרץ בבלוגיה.
על האביב שהגיע טרם זמנו.
על גילוי מפתיע שגיליתי.
על מרק שבישלתי מחסה.
לא חסר על מה.
וזו סיבה מספיק טובה לא לכתוב על זה כלום.
כי מה שבאמת מעסיק אותי עכשיו זה שבשבת הקרובה, בעוד יומיים, מצפה לי שבת לבד.
ממש ממש לבד.
פעם ראשונה מזה זמן רב שאהיה ממש ממש לבד.
זה כבר קרה בעבר לא פעם, אבל זה אף פעם לא כייף.
הגמל אמר מראש שלא יוכל לבוא ועשה את קולות ההצטערות הראויים.
אז אני אהיה לבד, אז מה?
אני מרגישה כבר מעכשיו איך אני שוקעת לתוך דכדוך קטן.
לא שאין לי לאן ללכת ומה לעשות. אבל לא בא לי.
בא לי שהגמל יבוא לפסק זמן הקבוע מהחיים.
תמיד נדמה לי שהשבוע זה ממש הכרחי שהוא יבוא. אולי בגלל שכל פעם זה הכרחי ממש. אולי בגלל שככה החיים שלי, עמוסים ותובעניים ודורשניים ומעיקים, ורק הזמן הזה מחוץ לחיים, הוא האויר לנשימה הנדרש בשביל שיהיה לי כוח להמשיך הלאה.
הזמן איתו הוא כמו פסיעה גדולה הצידה, לצאת מאלומת האור שאני עומדת במרכזה כל הזמן, שם אני יכולה להרפות את הכתפיים, למחוק את האיפור ולהוריד את התלבושת. לשבת לנוח, להרים רגליים ולא לעשות הצגות או להעמיד פנים. לא להיות אני.
כשאני איתו, אני לא בתפקיד. בשום תפקיד, חוץ מאלה שאנחנו ממציאים לעצמנו.
גם לבד אני יכולה לנוח, אבל אין לי לאן לברוח, כי העולם שנוצר רק בין שנינו, פשוט לא קיים כשאנחנו בנפרד.
אז אני אהיה לגמרי לבד השבת ואשקע לי בלבדות, אולי אפילו אשקיע ברחמים עצמיים משובחים ואדחה בחולשה אך בנחישות כל נסיון של חברי להפגש, כי אף אחד לא יהרוס לי את הרגע.
כן, אני צופה שתהיה שבת בודדה ומדכאת. אני כמעט מחכה לה בקוצר רוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
