על קצות האצבעות

אתמול הזמנתי את הגמל לסרט וארוחה. נדמה לי שפעם זה נחשב לסוג בילוי מקובל מאד, ועוד נדמה לי שקרנו ירדה, אולי בגלל שפחות הולכים לקולנוע. הלכנו להצגה הראשונה, כי גם ככה בשבע וחצי בערב יש חושך כמו בחצות וגם בגלל שאיפה שלא נבחר לראות יחד סרט, לפחות אחד מאיתנו יצטרך לנסוע לפחות עוד שעה הביתה.

הלכנו לראות איזה סרט אקשן שלא שמענו עליו כלום ולא בכדי. לא מיטב הקולנוע העולמי, אבל משעשע למדי ולו ברמת העובדה שידענו לצפות את פיתולי העלילה לפרטי פרטים. זו הבעיה כשרואים יותר מידי סרטי אקשן, אפשר לצפות בדיוק רב את התרגילים והרעיונות שהבמאי ישתמש בהם.

אולם הקולנוע היה קטן למדי, מהאולמות האינטימיים האלה, ולאורך כל הסרט היתה לי תחושה שהמסך גדול מידי עבור האולם ושהמרחק מהמסך לא מספיק על מנת לתפוס את כל ההתרחשויות על המסך בצורה נוחה. ישבנו כמובן בשורה האחרונה, זה לא עזר ממש. 

אחרי הסרט הלכנו לאכול בBBB הקרוב.כי אם כבר טיפש עשרה אז עד הסוף. שנינו אוהבים בשר כשעושים אותו כמו שצריך והביקורות שקיבלתי עם על ההמבורגרים שם היו מצוינות. באמת היה טעים מאד.

באופן נדיר הוא הרשה לי להזמין אותו לסרט (הזמנתי כרטיסים לפני שהספיק לעשות זאת בעצמו) ולא רב איתי על תשלום במסעדה. הסברתי לו שהעובדה שאני מזמינה ומשלמת נותנת לי את התקווה שאולי יצא לי מזה משהו. זה נתן לו חומר להשתעשע בו לאורך כל הערב כולו.

אחרי שעה במסעדה, לקראת סוף הארוחה אמרתי לו שאני חייבת להתייחס לאירועים האחרונים הדרמטיים ביחסינו, כי היתרון העיקרי במערכת היחסים המוזרה שלנו זה שאנחנו בודקים את עצמנו ומתקנים דברים ופה צריך להבהיר דברים.  ומה שהובהר לי זה שאני לא מוכנה לאבד את הקשר איתו על רקע כעס ועלבונות כאלה או אחרים ושצריך למצוא דרך עוקפת ריב על מנת להמנע מחזרה על הריטואל.

הוא הזכיר לי שכבר מצאנו דרך כזו ושכנראה שכחנו להשתמש בה. צודק. 

אחרי שהרמנו את השטיח וטיטאנו את הלכלוך שהצטבר תחתיו, ישבנו במכונית רק לכמה דקות לפני שנחזור כל אחד לביתו. פתאום נעשה חצות . ככה הזמן עובר כשאנחנו יחד, בדילוגים גדולים ופרועים.

כשנסעתי הביתה חשבתי שהרגעים השמחים הם אלה שעושים את החיים שלנו שווים והערב כולו היה מן רגע כזה של שמחה נקיה.