על קצות האצבעות

כשהתחלתי ללכת (לא מה שכולם עושים בגיל שנה, אני מתכוונת להליכה לצורך כושר) גיליתי שרצוי שיהיה משהו שימשוך אותי ללכת. כיוון שלא רציתי להסתמך על הצטרפותם של פרטנרים להליכה כגורם מעודד, פישפשתי במגירות, יגעתי ומצאתי ווק מן. זוכרים שהיה פעם דבר כזה? קופסא מרובעת שבתוכה מניחים קלטת סלילים, לוחצים עלי PLAY ומקווים שהבטריה מספיק חזקה כדי שהשיר לא יזייף, היו לווק מן אוזניות ישנות עם ריפד ספוג צהבהב מתפורר ובעיות בסיסיות של מגעים, הייתי צריכה להחזיק את החוט בזוית מסויימת על מנת לא לשמוע חריקות ורחשים.

אם היה מגיע שיר שלא רציתי לשמוע באותו רגע ,הייתי צריכה לחכות שהוא יגמר, כי להעביר את השיר קדימה היה ענין טריקי למדי. אי אפשר היה לדעת מתי אגיע לסוף השיר. ועוד לא אמרתי כלום על הלהטוטים שנדרשו על מנת להקליט על הקלטת את השירים הרצויים...

בכל אופן, אחרי שהתמדתי בהליכה מספר חודשים והגעתי למסקנה שזו לא איזו התלהבות חולפת החלטתי להשקיע בעצמי ברצינות לקנות ipod, כי אם כבר אז כבר. אבל מאיפה לי תועפות כסף בשביל לקנות אחד כזה?

למזלי, בשלב זה של חיי התוודעתי כבר לישרא וקראתי וכתבתי והכרתי וירטואלית כמה אנשים. אחד מהם היה בלוגר בשם לומינולט שסיפר שהוא נוסע לארה"ב. בתום נעורים פניתי אליו בחצי צחוק ושאלתי אם הוא מוכן לקנות לי אייפוד נאנו, הוא אמר שכן, בשמחה. ובאמת הפגין הרבה יותר אמון בי מאשר אני בעצמי וכתב לי מארה"ב כדי להגיד לי שהלך לעיירה הסמוכה למקום בו עבד רק כדי לחפש לי את האייפוד שרציתי ושהמחיר הוא מאתיים דולר.

עוד מייל או שניים והוא קנה לי את האייפוד אפילו בלי לדעת את שמי. אחר כך כבר אמרתי לו וגם נפגשנו לצורך העברת האייפוד אלי והכסף אליו. נשמה טובה. פשוט נשמה טובה. וכך הצטידתי באוגוסט 2006 באייפוד נאנו שחור ודק וסקסי למהדרין. בדיעבד זו היתה אחת הרכישות המוצלחות יותר שעשיתי אי פעם, כיוון שלא הפסקתי להשתמש באייפוד מעולם. השני ג'יגה , שהיום נראים דלים ועלובים, לגמרי מספיקים למוזיקה מעל ומעבר לצרכים שלי.

והנה לפני שבוע קיבלתי מייל בחברת אפל בכבודה ובעצמה שמזמין אותי להביא את האייפוד שלי לאחת מחנויות החברה על מנת להחליף את האייפוד, כיוון שהתגלתה תקלה במספר מזערי של אייפודים מהדור הראשון והסוללה עלולה להתחמם ואולי אף להתפוצץ.

מי לא יעלוז כשמציעים לו להחליף ישן בחדש? אני, בכל אופן, עלזתי.

עד שבגעתי לחנות והנחתי אותו על השולחן:

ולפתע הוצפתי צער וגעגועים בטרם עת. עברנו דרך כל כך ארוכה (תרתי משמע) יחד. הוא שירת אותי בנאמנות אין קץ, וללא תקלה. ויש עליו אוסף של שירים ששכחתי לגבות וילכו יחד איתו בדרך כל אפל. כאב לב אמיתי. למזלי הבחור בחנות היה אמפתי מאד ועשה את עצמו לא מבחין בפרץ הרגשות.

הוא לקח אותו בעדינות ואמר לי שיקח שישה שבועות עד שיבררו האם המכשיר שייך לסדרת הייצור הפגומה. אם כן יזמינו אותי לקבל חדש במקומו, אם לא, הוא יוחזר לי.

עכשיו אני לא בטוחה מה אני מעדיפה. השכל הישר אומר, עדיף חדש. הלב אומר - את הישן, האהוב והמוכר.

נ.ב. הפוסט נכתב ביד שמאל בלבד, באי נוחות מירבית, כשדוגמנית שוכבת עלי ולא מאפשרת לי שימוש ביד ימין: