על קצות האצבעות

ביום השני לקח אותנו קלאודיו לקנות את מה שאמרתי שאני לא חוזרת בלעדיו לארץ: גבינת פרמז'ן אמיתית, וכמובן הפרושוטו המקומי המהולל (יסלחו לי שומרי הכשרות). מה שיפה בללכת עם מקומי זה שהוא לוקח אותכם באמת למקומות שאינן מלכודות תיירים וכך גם קלאודיו, לקח אותנו לחנות שבה הוא קונה עבור משפחתו ושבה יכולתי לקנות את הפרמז'ן שטעמתי יום קודם על שולחן ארוחת בערב בשתי דרכים: על גבי ריזוטו הפטריות שהכינה אשתו ושבור לחתיכות גסות, ככה לנשנש עם קצת יין לאיזון.

יש לציין שהמילים המוכרות "ערב גבינות ויין" קיבלו לפתע משמעות ברורה וטעימה מאד.

בדרך לשם הוא עצר רגע לסידורים במשרד המוניציפלי המקומי ואנחנו עמדנו בחוץ ובהינו ביופי מסביב.

שאלתי את עצמי אם האנשים שחיים שם ערים לנוף המופלא שהם חיים בתוכו, או שהם כבר לא רואים אותו.

כשהגענו לעיר הקטנה שבה חנות הגבינות, הסתובבתי בה כילד בחנות ממתקים, מסוחררת מרוב עושר ומגוון ושכחתי לצלם את כל היופי שראיתי שם. היתה שם פסטה פטריות ופסטה בצורות, ופטריות מיובשות ומגוון גבינות בדרגות יישון שונות ופרשוטו בצורת ירכי החזיר תלוי לאורך הקירות, וחמאת כמהין וארנבת טריה ומיני עגבניות ממולאות משומרות ופטריות מיובשות ופטריות משומרות וקמח טחון באבני ריחים, שמן זית וחומץ בלסמי מיושן יותר או פחות ועוד ועוד ועוד.

החלטתי לא לקנות פסטה ולהתמקד במה שבאמת לא אמצא בארץ ולכן קניתי קילו וחצי פרמז'ן ועוד חצי קילו גבינת פיקורינו טעימה וניחוחית וקילו פרשוטו וחומץ בלסמי ופטריות פורצ'יני מיובשות, וקמח מלא וקמח לבן.

ולמה קמח? זה לא שחסר פה קמח ואפילו באיכות טובה בארץ אבל הלחם שנתקלתי בו באיטליה העציב אותי למידי. גם במסעדות וגם בבית המארחים נפגשתי עם לחם לבן חסר צורה וטעם שגורםאפילו למכור הנלהב ביותר לגלוטן להשליך את הלחם הצידה בהבעת מיאוס. היה לי חבל עליהם שזה מה שהם מכירים וזה מה שהם אוכלים. במילים אחרות, התחשק לי להראות להם את האור (ועל הדרך לעשות משהו עבורם בתודה על האירוח הנדיב והמופלא).

זה אמנם דרש הזזת לוח הזמנים שקבע קלאודיו ימינה ושמאלה, אבל לבסוף הוחלט שלמחרת אחר הצהריים יהיה לנו קצת זמן פנוי בבית ושאז אכין את הלחמניות.

קניתי גם פיסטוקים מקולפים, שיהיה מעניין לחמניות בפנים ולמרבה השמחה קלאודיו פספס את העובדה שזה מיועד למשפחתו ולכן לא התעקש לקנות בעצמו.

את הקניות המשכנו בסופר שם רכשתי פוקט קופי עבור הגמל (סוג של שוקולד ממולא אספרסו שמייצרת חברת פררו רושה רק באוקטובר וקשה למצוא אותו מחוץ לאיטליה) וקפה עבור המוקה (שבארץ קוראים לה מקינטה).

הסתובבנו קצת בעיר, ראינו נחל קטן זורם בתוכה, פארק חמוד מלא עצי ערמונים שאין להם דורש ולכן הם מונחים על הרצפה ככה סתם. אחר כך קלאודיו הסביר שאלה לא ערמוני מאכל ולכן לא נוגעים בהם. אבל הם היו כל כך יפים שלקחתי שקית ומילאתי רבע ממנה, כדי שיהיה לי קישוט יפה לבית. בסופו של דבר המשקל של האוכל הביא את המזוודה שלי לסף 20 הקילו ולכן ויתרתי על ערמוני הבר. יש סדרי עדיפויות בחיים.

בדרך חזרה הביתה נסענו בדרכים מתפתלות- לא שיש שם דרכים אחרות- השמש זרחה בשמיים כחולים יפיפיים מעל הנופים המדהימים והבלתי נתפסים וכאילו על מנת להגיע לנקודה שבה זה הופך כל כך מקסים שזה לא מציאותי, חצה לנו את הדרך פסיון.

התמונות קצת מטושטשות, בטח מרוב שמחה.

בערב, דרך יו טיוב שמענו מוזיקה מקומית ועולמית, הם השמיעו לנו את מה שהם אוהבים, אנחנו השמענו להם את מה שאנחנו אוהבת ובסוף התפשרנו על שירים שכולנו אוהבים ומכירים.