על קצות האצבעות

כבר שנים שאני לא חוגגת את השנה האזרחית החדשה.

כשהייתי אולי בת עשר, פחות או יותר, נשארתי ערה , בסוד, בלי להגיד לאף אחד, כדי לראות את השנה החדשה נכנסת.

אני זוכרת כמה היה לי קשה להשאר ערה בשעות האלה של הלילה. 

שכבתי במיטתי וחיכיתי שהשעות יחלפו. זה נראה לי כמו נצח, כל דקה שעברה, המאבק בעפעפיים ההולכים וכבדים ומאיימים להעצם בניגוד לרצוני, הפך ממאבק של כוח רצון למאבק פיזי ממש.

הם צונחים למטה, ואני מתאמצת להרים אותם.

העיניים צרבו לי, הפיהוקים איימו לקרוע את שפתי.

התחלתי לחשוב שאולי כבר עדיף לי לוותר.

אבל הייתי עקשנית כבר אז.

לכן קמתי ועמדתי ליד המיטה, ככה אי אפשר לישון. היה לי קר, אז לקחתי את השמיכה העבה וכרכתי אותה כמו גלימה סביב הכתפיים, מחמם, אבל כבד. אי אפשר להתמיד ככה בעמידה, וויתרתי לעצמי והתיישבתי. נשענתי על הקיר והנחתי עליו את הראש, בנטיה אחורה.

אחרי רגע קפצתי מהמקום, כמעט נרדמתי!

עשיתי חישובים מסובכים. חישבתי שבשנת אלפיים אהיה בת 32 וקצת התאכזבתי, כי הערכתי שאהיה זקנה מכדי ליהנות ממש מהחגיגות שבטח יהיו נפלאות ומיוחדות. 

כך העברתי את שלוש השעות מרגע כיבוי האורות ועד לשעה המיוחלת.

ובחמישה לחצות יצאתי החוצה והבטתי אל השמיים, ניסיתי לראות אם יקרה משהו, אם אפשר יהיה לראות את השנה מתחלפת.

מרחוק שמעתי קולות של אנשים חוגגים וצועקים וכך ידעתי שהגיעה השעה ושהשנה החדשה נכנסת. אבל השמיים לא השתנו, האויר לא זז ובעצם לא קרה כלום. הדקות חלפו כפי שחלפו תמיד והעולם המשיך להסתובב על צירו.

מאחר והייתי ילדה דרמטית למדי, עמדתי רגע בשקט ואיחלתי איחולי שנה טובה ושלום לעולם כולו. הייתי אפופה תחושה חגיגית שכמעט והאפילה על תחושת הסתמיות. בליבי ידעתי שכשאגדל, אחגוג באמת בליל השנה החדשה.

מאז עברו הרבה שנים, היו שנים שחגגתי בהן עד דוק, ניסיתי למצוא את תחושת החגיגיות והיחוד, ללא הצלחה מרובה.

אפילו שנת אלפיים עם איומי הבאג שלה לא הצליחה להפוך לחגיגה הנפלאה שדמיינתי בתור ילדה.

במבט לאחור, לא הצלחתי לשחזר את רגעי הפלא התמימים של הילדות.

והשנה, אני כבר במיטה, מתחממת מתחת לשמיכה ומרגישה ששינה טובה זו חגיגה בפני עצמה. למרות שאוכל להשאר ערה עד חצות בהרבה פחות מאמץ, אני מעדיפה ללכת לישון. מחר יום עבודה אחרי הכל. וחגיגות לא חייבים לחגוג ביום מסויים.

שתהיה שנה אזרחית טובה לכל החוגגים ולמי שלא.