זו היתה צלילה קשה.
אני לא יודעת אם זה היה הווסת שלא היה לגמרי תקין, והנשימה דרכו היתה קשה, או שזה היה העומק שבו הנשימה הופכת לכבדה יותר, או אולי הזרם התת מימי שהיה חזק במיוחד.
לאורך כל הצלילה ניסיתי להבין למה קשה לי ולא היתה לי תשובה, אז רק בדקתי שאני בשליטה ולא נבהלת.
הבטחתי לעצמי שאם יהיה צריך, אסמן לגמל שאני רוצה לעלות.
אחרי זמן קצר הסתכלתי על מד הלחץ וראיתי שאני בחצי המיכל.
היתה לי תחושה שזה קרה אחרי מספר דקות וזה הגביר את הלחץ שלי.
האטתי את הנשימה, וניסיתי להקשיב לדופק, לראות שהלב לא פועם מהר מידי.
לחפש סימנים למצוקה.
סימנתי לגמל שאני בחצי המיכל. זה הזמן שבו צריך להתחיל לתכנן את החזרה, את העליה האיטית והמסודרת, את חנית הדיקומפרסיה.
הראות לא היתה כל כך טובה, ולא הבנתי לאן הוא לוקח אותי, אבל סמכתי עליו שזה לכיוון הנכון.
ושמחתי שאנחנו לקראת סיום.
כל הדרך התאמצתי להתקדם, היתה לי תחושה שכמה שאני לא (מה המילה לפעולת התנועה שעושים עם סנפירים?) מנסה, אני נשארת במקום. שאני בקושי מתקדמת. זה לא היה קל ונוח כמו בשאר הפעמים, לא כמו תחושת הריחוף הרגילה, אלא יותר כמו מאבק מתמשך.
לקראת הסוף הגמל נתן לי יד ומשך אותי איתו,
ואז ראיתי את החבל המחובר לעוגן הסירה שאמצעותו אנחנו עולים ובעזרתו אנחנו מעגנים את עצמנו בגובה של חמישה מטרים לחניית בטיחות.
אני עליתי מהר מידי וגבוה מידי והגמל היה צריך לסמן לי לרדת חזרה לגובה הנכון ולעזור לי להוציא אויר עודף מהמאזן.
דווקא לא היה לי קר.
כזכור, זה היה מה שחששתי ממנו יותר מכל. השאלתי חולצת לייקרה מהמועדון ולבשתי אותה מתחת לחליפה, הגמל השאיל לי את הזוג השני של הכפפות שלו (הוא קנה לי כפפות חדשות, אבל הן היו קצת קטנות עלי).והיה לי נעים, שום תחושת אי נוחות מהקור. אפילו ההלם הראשון של הכניסה למים היה יותר מסביר.
כשהגענו לסירה כבר היו עליה חלק מהצוללנים האחרים, והשאר בדיוק התחילו להוציא את הראשים מהמים.
זאת אומרת שלא עבר כל כך מעט זמן כמו שחשבתי.
הגמל אמר שכולם גמרו את האויר מהר מהרגיל היום כי היה קר והיה זרם חזק מאד. ואני הבנתי שחוש הזמן נדפק לי לחלוטין כי הצלילה הזו הרגישה כמו עשר דקות ונמשכה למעשה כמעט ארבעים דקות.
הגמל אמר שלאורך הצלילה הוא ראה שאני לא מחייכת, אבל כששאל אותי אם אני בסדר וסימנתי שכן הוא החליט לסמוך על מה שאני אומרת.
כן, אמרתי לו, הצלילה היתה קשה לי היום, הרגשתי שקשה לי לנשום וחוש הזמן שלי נדפק לגמרי, היתה לי תחושה של מאבק לאורך כל הצלילה, ואפילו שקלתי פעמיים לבקש לעלות והחלטתי שלא. עדיין היתה לי תחושה שאני בשליטה.
בצילומים מהצלילה, אני יכולה לראות בעיניים שלי את המצוקה. אבל לא אמרתי את זה לגמל, כי החויה שלו מהצלילה היתה אחרת וטובה.
סוף סוף חוית צלילה אמיתית הוא אמר, עם זרם שהקשה על כולם וירידה לעומק. ואת זוכרת את שני החתולים, וראית את הלוקוס הענק שהסתתר במערה לידם? והזהרון, לא ראית אותו, טוב שהחזרתי אותך, המבט שהיה לך בעיניים היה שווה את זה:
[מי שרוצה לראות את הסרטון שמופיע פה, יצטרך להטריח את עצמו לבלוג ספוט]
כשיצאנו מהמים ועלינו לסירה, התחיל לרדת גשם, וזה היה נהדר.
לבשתי את מעיל הרוח שלי, את החמצוואר ואת כובע הצמר, כשהתחלנו להפליג במהירות והגשם ניטח בנו דוקר כמו ברד, הרכבתי את משקפי השמש שהגנו לי על העיניים והייתי מוכנה להפליג עוד ועוד.
וגם בבלוג ספוט, כמובן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
