אחרי שאמרתי לגמל שמשהו יצטרך להשתנות והוא אמר שנשנה כשיהיה צורך, הוא סימס לי ביום שישי שלא משנות הנסיבות, הוא הזמין מקום במסעדה וכך או אחרת מבחינתו נלך בלי שום קשר.
הנסיבות היו כאלה שלא היתה כל בעיה ממילא. אבל זה סוג של התקדמות. אמירה לא ישירה. סוג של הצהרה שהוא מוכן שדברים ישתנו. אם יעלה הצורך כמובן.
אחר כך במסעדה, הויכוח הקבוע על התשלום.
הוא - תני לי לשלם, מה אכפת לך להרגיש כאילו מחזרים אחרייך ומפנקים אותך?
אני - דממה המומה (עד עכשיו לא עניתי לשאלה).
אז אולי דברים משתנים, בקצב שלו, האיטי והמתסכל.
בכל אופן זה אומר לי דבר אחד ברור, הקשר איתי חשוב לו מספיק כדי להיות מוכן לשקול שינוי אם לא תהיה ברירה.
ובעבודה החדשה, הקודמת לי טענה שאין פה זמן לנשום. היא עבדה כעשר שעות בשבוע יותר ממני ועדיין, יש לי זמן לכתוב את הפוסט הזה. לא שאני משתעממת פה, אבל זה לא שאין זמן לנשום כמו שהיא אמרה.
אין ספק שאני יעילה. אבל כנראה שהיא היתה מאד לא יעילה.
אני מקווה שזה העניין כי אחרת אני מפספסת פה כמות אדירה של עבודה שאני לא רואה שצריך לעשות ובמקרה כזה, לא ירחק היום שהעבודה תנשך לי בתחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
