על קצות האצבעות

אני בעבודה, לבד. כמובן. כי רק לי אין מספיק כסף ואני חייבת לעבוד כל יום שאני רק יכולה.

עבדתי גם אתמול וגם בערב החג.

טוב, למען האמת,אין צורך לרחם עלי. התנדבתי לעבוד בערב החג כי אני שונאת אותו במיוחד.

לא שזה פטר אותי מהשתתפות בסדר עצמו, כי סיימתי לעבוד לפני שהסדר התחיל.

ישבתי קרוב לדודה ופלבלתי אליה באומללות עם מילות הפתיחה של ההגדה.

מזל שהתישבתי קרוב לדודה, כי היא מבינת עניין, או לפחות סובלת בדיוק כמוני מהסדר.

היא רכנה אלי ולחשה שלדעתה הגיע הזמן לכוס ראשונה. מאותו רגע הסדר היה הרבה יותר משעשע,והרבה פחות מסביל מהרגיל.

בפוסט הקודם ספרתי שעברתי לבית חדש, זה לקח הרבה יותר זמן מכפי שחשבתי מראש, למעשה עברתי רק בפברואר והבית עדיין חדש לי.

אחרי המון שנים של חיים בבית אחד, קצת מוזר לעבור לבית אחר.

היה מוזר להרדם בחדר אחר, עם צבעים אחרים, חלונות שממוקמים שונה ורעשי חוץ אחרים. כל הבית הריח אחרת לגמרי מזה הקודם, והדהד אחרת לגמרי.

לא הצלחתי להגשים את כל הפנטזיות שהיו לי על הבית החדש, אבל זה רק בגלל שלא היה לי מספיק כסף (סיבה טובה להיות היחידה שעובדת בחול המועד כשכולם בחופש) ובכל זאת, הבית מרווח יותר, חדש יותר ועל הגינה אני עוד עובדת. אבל גינה ממילא זה עניין של זמן וסבלנות עד שלומדים את כיווני השמש והרוחות ואיפה הצמחים מרגישים טוב ואיפה לא ממש.

הגמל היה מדהים בכל תקופת השיפוצים והמעבר, אני חוששת שבלעדיו הדברים היו קורים הרבה יותר לאט ועולים הרבה יותר. הוא בילה כמה שבתות ארוכות בתוך הבית המשתפץ, קנה את כל הדברים הקטנים שהיו חסרים, עשה את כל הגימור של התיקונים בבית תלה את כל מה שהיה צריך להתלות וניהל ביד רמה את העברת הדירה ואת המעבירים, כלומר אותי ואת המשפחה שבאה לעזור.

באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

עכשיו הוא בסיני, הלוואי שגם אני הייתי יכולה.

וחוץ מזה , אל תגלו, אבל אני לא מעשנת כבר חודש.