על קצות האצבעות

אני מחליפה חברה בעבודה ואין לי מה לעשות. פשוט משתעממת נורא.

מרוב שיעמום אני לוכדת כל מי שתועה ונכנס דרך הדלת, שואלת , מתחקרת, ועושה כל מיני דברים שביום יום אין סיכוי שאעשה.

לפני כמה זמן נכנסה מישהו ואמרה שהיא באה מניו זילנד.

הו, ניו זילנד, חלום חיי. היא בטח הצטערה שאמרה את זה כי התחקור שהיא עברה בעקבות אותה אמירה אומללה בטח גרמה לה לרצות לעלות על המטוס הקרוב ולחזור לשם כבר עכשיו, למרות שבמחשבה שניה, היא אמרה שהיא בתקופת מעבר והיא כבר חודש בארץ בלי מסגרת ברורה.. אולי גם לה היה משעמם כמו לי?

אני סופרת את הדקות עד שאסיים פה את היום... אוף. למודת נסיון מהעבר (כבר החלפתי את החברה הזו פעם) הבאתי איתי רדיו, כי אפילו רדיו אין פה, ובלי מוזיקה אני יכולה להתחרפן .

עכשיו אני מרגישה את המינוס שבהפסקת העישון.

כשעישנתי יכולתי לצאת החוצה כל כמה זמן כדי לעשן סיגריה ואז הייתי מסתכלת ורואה את התנועה בחוץ ואת האנשים ונושמת אויר ושומעת ציפורים ואיפה עומדת השמש והאם יש רוח והייתי עונה לכל אלה שהרגישו צורך בלתי נשלט להעיר לי על העישון או מה שהיה רצוי עוד יותר, הייתי מצרפת או מצטרפת למישהו שכבר עישן.

העישון למעשה מאפשר לקחת הפסקה לגיטימית באמצע יום העבודה ולצאת החוצה. עכשיו, ללא הסיגריות, למעשה אין לי שום סיבה לעשות הפסקה כזו וזה די מתסכל.

חסרות לי ההפסקות הקטנות והקצת לצאת החוצה.

מה עושים אנשים שמעולם לא עישנו? איך הם יוצרים לעצמם פסקי זמן?

חברה שלי סיפרה שלבעלה יש בטלפון שתי תזכורות כל יום. פעמיים ביום העבודה שלו מצפצפת תזכורת שכתוב בה: לנשום. והוא עוצר הכל, מזיז את הכיסא אחורה , עוצם עיניים, נמתח ונושם לאט ועמוק מספר פעמים.

בבית כלא אחד סידרו מסלול של מספר קילומטרים שנמדדים לנוחות המתאמנים בסימונים כל חצי קילומטר, הנהלת בית הכלא מעודדת את הסוהרים לצאת לריצה או הליכה בתחילת המשמרת או בסופה. והם אכן הולכים ורצים בחולצות הכחולות של שירות בתי הסוהר.

ואני מה אני עושה בסופו של דבר? לא נושמת עמוק ולא יוצאת להליכה או ריצה. אני כותבת פוסט.