על קצות האצבעות

כיוון שנקבעה לי פגישה עם האחראית הנשמה טובת הלב שלי, שאני כל כך אוהבת.

לא עזר לי ששאלתי את עצמי על מה אני נלחצת כל כך, ולא עזר שהבטחתי לעצמי שלא יקרה לי כלום.

מהיום שבו קיבלתי את מועד הפגישה מהמזכירה שלה, התחלתי להלחץ.

כבר שבועיים.

אני הרי יודעת שטוב לא יצא מהפגישה הזו, אבל מלבד כמה נביחות, טענות ומענות גם לא יצא רע. היא לא תפטר אותי, לא תפגע בתנאים שלי, לא תטרטר אותי יותר ממה שהיא יכולה באותו הרגע הנתון.

היא תגיד שאני לא מספיק טובה בזה ויכולה להשתפר בזה, שאצל כולם זה יותר טוב מאשר אצלי ולמה תמיד היא צריכה להעיר לי. לא משנה אם אשתפר או אתקדם וכמה.

ככה זה , מסורת אצל האחראיות. מילה טובה היא מחוץ לתמונה, אלא אם מדובר באירועים רשמיים או במיילים בתפוצת נטו. או אז כולנו נהדרים ומקסימים ונפלאים. עד שזה מגיע למפגש כמו זה שמתוכנן אצלי, שאז שום דבר לא מספיק טוב. שום מאמץ לא זוכה להכרה, שום הצלחה לא מתוגמלת. אני מניחה שאני סוג של עובדת מוכה.

למה לי להלחץ מזה, שאלתי את עצמי, הרי אני יודעת בדיוק לאן זה ילך ומה יהיה.

היא תחטט ותנבור, תפתח ארונות ומגרות, תעיר על זה ועל זה, וגם על עבודת המחשב.

אולי תהיה לה איזו הערה מיוחדת על הלימודים שלי, היא אוהבת להעיר לי עליהם, כאילו שזה דבר רע שיצאתי אליהם על חשבוני ומבלי לפגוע בשעות העבודה שלי. היא ניצלה כל הזדמנות בשנה האחרונה להעיר לי על הלימודים, אז למה שתמנע מזה עכשיו?

כיוון שנקבע התאריך ואני התחלתי להגיד לעצמי שיהיה בסדר, התחלתי גם להתעורר לפנות בוקר בבהלה, חושבת על כל הדברים שאני צריכה לסדר לפני שיגיע מועד הביקור שלה. ללחוץ עוד קצת ולטייב עוד קצת נתונים שהתדרדרו כי המחליפה עזבה ואני בלימודים וחסר יום עבודה שלם, אפילו יותר, כי ביום שאחרי אני עסוקה בעיקר בכבוי שריפות ופחות בקידום העבודה השוטפת.

והלילה היה הלילה הגרוע מכולם, כי ידעתי שאני מתעוררת לבוקר של הפגישה. הלכתי לישון משננת לעצמי שזה לא נורא ושאפסיק כבר להלחץ כל כך. די עם זה. לא מתאים לי הלחץ הזה.

החלומות שלי עסקו כולם בהרגעה עצמית מחד ובפאניקה יזומה מאידך ומעל הכל מרחף שעון עצר ענק שקבעתי לי שאומר, בעוד כך וכך שעות תהיי כבר אחרי, וכמה גרוע שזה לא יהיה, זה יגמר, שום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא פגישה עם האחראית.

בבוקר קמתי, טרוטת עיניים ועייפה, שתיתי קפה, שלשלתי וסבלתי מבחילה לחליפין.

כי אם כבר לחץ, אז שישפיע על מערכת העיכול ויגרום לי להרגיש ממש חולה.

ספרתי את הדקות לקראת הפגישה, כי עוד מעט יגיע הזמן שאחריה...

חמש דקות לפני שיצאתי מהדלת , שעה וחצי מוקדם מהרגיל, התקשרה המזכירה שלה, כדי להגיד שהפגישה לא תוכל להתקיים היום, עקב ישיבה דחופה שיש לאחראית. היא ביקשה לדחות את הפגישה ליום חמישי.

הבחילה שככה לאיטה והיו לי שעה וחצי פנויות לפני.

אבל אני מבואסת, הייתי יכולה להיות כבר אחרי ולחזור לישון טיפה יותר טוב.