כמה מילות פרידה מישראבלוג.
אחרי שנה וחצי שאני כותבת במקום אחר, וכבר מרגישה שם בבית, עדיין עצוב לי שישראבלוג יסגר באופן סופי.
בכל זאת חתיכת חיים...
התחלתי לכתוב פה ב2004 והחיים קרו לי תוך כדי כתיבה פה.
התחלתי לכתוב פה בגיל 36, וכתבתי עד לגיל 49, המון דברים קרו בזמן הזה, החיים כמו החיים, מתקדמים ומשתנים, חלקם תועדו פה וחלקם נשארו בתחום החסוי והלא מדווח. ישראבלוג ליווה אותי יותר זמן מהרבה אנשים אמיתיים.
היו פה כותבים רבים שנעלמו, אל חלקם אני מתגעגעת, לחלקם אני דואגת והייתי שמחה לדעת שהם בסדר או סתם מה קרה עם החיים שלהם מאז הפוסט האחרון. אבל כנראה שלא אדע לעולם. ועכשיו אפילו מקום המפגש האחרון המוכר, נעלם.
עם כותבים אחרים נוצרה חברות וירטואלית של ממש, ואם מי מאיתנו לא כותב/ת איזה משך זמן סביר, נוצר קשר מאחורי הקלעים, יש התענינות ואכפתיות אמיתיות.
יותר מכל מקום אחר, ישראבלוג אפשר ואף עודד יצירת קהילה, וזה תמיד היה היחוד שלו על פני אתרים אחרים.
בחודש האחרון כשנסגר, היה עצוב. לא בלתי צפוי, אבל עצוב.
ככה זה בחיים אני אומרת לעצמי, תמיד דברים משתנים, לפעמים נסגר מקום שנדמה שאי אפשר בלעדיו ולפעמים אנשים משתנים והמקום כבר לא מתאים להם.
לא יהיה כמו ישרא,
עם האימוטיקונים המיוחדים.
השפה הפנימית.
האנשים שהיו.
ואלה שאינם.
שלם שתמיד היה גדול מסך חלקיו.
והכי חשוב, בלוג יפה, מוזמנים לשלי 
מוזמנים לבקר אותי בבלוספוט ולבקר ולהכיר את פרפרים שם יש סיכוי לפגוש חברים חדשים וישנים ואולי להצטרף ולהיות חברים חדשים וישנים בעצמכם.
כבר מתגעגעת 