על קצות האצבעות

אחרי שהוא הזמין אותי אליו הביתה (ולא באתי) המשכנו לדבר בטלפון כרגיל. כמעט כל יום, לכמה דקות חטופות בין לבין.

באמת שחשבתי שהוא יצנן את יחסינו לאור חוסר נכונותי לבוא אליו, אבל טעיתי, הוא בחר בהתנהגות פולנית בהרבה, שזה אומר להתנהג כאילו לא קרה כלום והכל נשאר מאחוריו, אבל בכל זאת להזכיר לי את ההשתפנות שלי , כהגדרתו, לפחות פעם אחת בשיחה.

 בשבועות שחלפו מאז ההזמנה הקודמת הוא המשיך להזמין אותי, בעיקר להופעות בעיר הגדולה.

להופעה של שאנן סטריט ולהופעה נוספת של איזו להקה שלא שמעתי עליה אפילו והכי הכי, להופעה של ברי סחרוף.

ההופעה של הלהקה שאני לא מכירה התקיימה לפני כשבועיים והוא התקשר אלי פתאום בשמונה וחצי באותו ערב, ושאל אם אני באה.

הוא קיבל את אישור ההנהלה (אשתו) לצאת להופעה ואין לו עם מי.

-אני לא יכולה לבוא.

-למה?

-אתה יודע, חוץ מהענינים הרגילים אני גם עובדת מחר בבוקר ואין לי שום אפשרות מעשית לעזוב הכל ולנסוע שלוש שעות בשביל שעה וחצי הופעה של להקה שאני אפילו לא מכירה.

-את, כולך דיבורים. פחדנית.

-באמת? איך קל לך שאני אעשה את כל הדרך. למה שלא תבוא אתה אלי, הרי יש לך ממילא פס לבילוי וללחזור מאוחר.

-(שתיקה ארוכה)

-אתה שם?

-כן, אני שוקל את זה.

-(מחכה)

-(שתיקה)

-נו? אתה חושב על תירוצים למה לא?

-לא. אז זה יוצא בערך שלוש שעות נסיעה בשביל כוס קפה של שעה?

-ועוגיות.

-מה את אומרת?בשביל הספורט?

-נראה אותך.

והוא בא.

-(אני מכינה קפה והוא עומד ליידי) תשמע, זה ממש לא פייר, אתה היית אצלי בבית פעמיים ואני אצלך אפילו לא פעם אחת!

-פחחחחחחחחחח (ושאר קולות השתנקות המומים).

לא התראינו בערך שנתיים וחצי. הוא לא השתנה בכלל בזמן הזה, אולי השיער קצת האפיר יותר, אבל גם בזה אני לא בטוחה. כשהוא יצא מהאוטו, התחבקנו ארוכות והלכנו לשבת בחוץ, בג'ונגל הירוק שלי.

באמת שתינו קפה ודיברנו.

בעיקר אני, הוא היה עסוק בלבהות בי ובלעסות לי את כף הרגל. וגם בלאכול את העוגיות המצוינות שהכנתי באותו ערב.

הזמן עבר מאד מאד מאד מהר.

בדרך הביתה הוא התקשר כביכול כדי שאכוון אותו לכביש הראשי. זה לקח את כל השעה ומשהו של הנסיעה הביתה, היה מקסים, קצר מידי אבל מקסים.

מאז הוא רוצה לשחזר את הפגישה, זה עורר בו תחושות ישנות.

אני הרבה פחות בהיי ממנו. כרגיל נהנית לשוחח איתו בטלפון, אבל לא משתוקקת כמוהו ובטח לא חושבת עליו כל היום כולו. היה נעים, בטח שהיה, אפילו מאד, אבל לא מספיק בשביל ליפול להתאהבות מוטרפת. לא איתו. לא עם גבר נשוי.

חוץ מזה היתה לגמל יום הולדת , לקחתי אותו למסעדה מצוינת, כמובן שלא הרשתי לו לשלם, נהגתי הלוך חזור ובאופן כללי התייחסתי אליו כמו שצריך להתייחס לילד יומולדת - בפינוק מוגזם.

הארוחה היתה נהדרת, סטייק 300 גרם אנטריקוט כמעט מדמם, רך ועסיסי , כזה שמעלה דמעות אושר בעיניים. השיחה היתה קלילה וזורמת, מצחיקה ומענגת. אפילו את המתנה שקניתי לו הוא קיבל בלי הרבה דרמות.

היה כייף אמיתי.

אם עלתה בדעתכם המחשבה איך אני עוברת בקיצוניות כזו מרצון לנפנף אותו מחיי לארוחת שחיתות ומתנה וכל הפינוקים האלה, אז התשובה היא פשוטה. ברגע שהתברר לי מה בדיוק הוא רוצה ממני ומה אני ממנו, נעשה לי שקט אמיתי. ומתוך זה הכי כייף בעולם לעשות משהו למישהו יקר לך, בלי כל הסיבוכים שמסביב.

אני הרבה פחות עסוקה בו וחושבת עליו, אפילו שכחתי להתקשר להגיד לו שבת שלום בשבת האחרונה. תנחשו מה קרה?

הוא התקשר.

בחיי, לא יודעת להסביר את זה, אולי יש סוג של מסרים שעוברים באויר?