על קצות האצבעות

לפני חצי שנה החלפתי מקום עבודה, אחרי שמונה שנים במקום הקודם.

מאד אהבתי לעבוד במקום הקודם, אבל בגלל המצב הכלכלי נאלצו לקצץ לי שם במשרה ואני מצידי, נאלצתי להגיד להם שלום ותודה עבור הדגים.

עברתי למקום חדש נחמד מאד, עם צוות חביב ונעים. הכל פה מסודר ומאורגן מאד, אולי אפילו טיפה יותר מידי לנפשי המבורדקת, אבל שיהיה, למדתי להסתדר עם זה.

זה היה לא קל, אבל התרגלתי ואהבתי מאד את העבודה ומה שקשור בה. בניתי לי את ממלכתי הקטנה כראות עיני ולפי נוחותי .

ובמקום החדש אני חלק מצוות, זו כבר לא הממלכה שלי. נכון שיש לי הרבה יותר חופש להעדר מהעבודה אם אני צריכה, אבל זה בערך הפלוס היחיד. זו שאני עובדת איתה היום מתקשה מאד לותר על תחומי האחריות שלה ולהעביר אלי משהו. התוצאה המיידית היא שמזה חצי שנה אני משתעממת למוות בעבודה.

כל יום במשך שעתיים או יותר אני מטפסת על קירות בנסיונות נואשים להמציא לעצמי עבודה או לפחות לעשות את עצמי עובדת, שיחשבו ככה האחרים.

למרות שלעין הלא מנוסה זה יכול הלראות כייף לקבל כסף עבור שום דבר זה לא נכון. זה לא כייף בכלל להשתעמם בעבודה.

לקחתי על עצמי להחליף חברה חולה בעבודה שלה והימים האלה מהווים הקלה מהשגרה שלי, עד כדי כך שאני מצטערת שכבר חלף חודש ושהיא תיכף תחזור ואז שוב יהיה לי מן שבוע ארוך ומייגע ללא הפסקות ויציאה מהשגרה.

לפני חודש פנו אלי ממקום אחר ושאלו אותי אם אני רוצה לעבוד אצלם בחצי משרה, אמרתי שצריך לדבר על זה ומאז לא נוצר קשר בינם לביני. ראיתי שהם פרסמו מודעות דרושים ומפרסמים שוב ושוב.

התלבטתי מאד אם לפנות אליהם או לא.

היססתי עד כדי דפיקות לב כל פעם שחשבתי על זה, בסוף החלטתי לעשות בלי לחשוב . התקשרתי אליהם וקבעתי מהר מהר פגישה למחר, בלי להתחייב, רק כדי לדבר ולשמוע מה הם רוצים ומה הם יכולים להציע ומה מכל זה מתאים לי.

מפחיד.