אתמול נאלצתי לצמצם את מנוחת סוף השבוע שלי בצורה דרמטית ולנסוע לצפון.
וכשאני אומרת צפון אני מתכוונת ממש ממש צפון.
צפון קריית שמונה, צפון ראש פינה, צפון בניאס, צפון כמעט על הגבול.
עודדתי את עצמי שלא נורא ואני אוכל לבחון כמה חם בצפון והאם חברתי שגרה למרגלות החרמון מתחצפת ממש כשהיא מתלוננת על החום הכבד.
האמת שכן היה נורא. אמנם לחברתי החצופה יש עוד הרבה מה ללמוד על חום ומזג אויר, אבל בכל זאת היה חם אפילו גבוה בצפון.
אני שונאת לנסוע סתם כך, לא נהנית מנסיעות לשם נסיעות, רציתי לקחת את הדוגמנית איתי, אבל לא הייתי בטוחה שאוכל להסתובב איתה בבטחה במקום שאליו כיוונתי. אז ויתרתי עליה ועל חברתה.
וכך נסעתי לבדי עם רדיו שלא קולט שום תחנה יותר מדקה רצוף ועל כבישים משובשים וצרים, שהם המומחיות של הפריפריה.
בדרך הגמל סימס לי שלום. כיוון שנהגתי, התקשרתי אליו רק כדי שהוא יוכל לספר לי שבלילה הקודם היתה לו תאונת דרכים. הוא בסדר, האוטו כנראה גמור.
עצרתי בצד הדרך, כי יש גבול לכמות הדברים שאפשר להתמודד איתם ברגע נתון. אחרי שהבטחתי שהוא אכן בסדר ושלא קרה לו כלום המשכתי בנסיעה.
הגעתי למקום שאליו כיוונו אותי והתברר לי שאני צריכה לחזור על עקבותי חמישה קילומטר, לנסוע לשם ואחר כך לשם, לרדת וללכת ברגל כדי שאמצא את מה שאני צריכה. מאחר ולא נהניתי מהנסיעה, לא נהניתי גם מההתברברות הכפויה וכשהגעתי בסופו של דבר ליעדי, יצאתי מרת נפש עד למאד מהאוטו.
אבל הבניאס זרם לא רחוק ממני ומיד התחלתי להרגיש איך אני נרגעת, הגליל העליון שהוא נוף הולדתי יחד עם קול זרימת המים היו חזקים מכל תחושת אי נחת שחשתי. צילמתי את הנחל והגשר שמעליו ושלחתי לגמל, שיהנה גם הוא.
זה מזכיר את המקום שהיינו בו פעם, הוא הגיב.
התפעלתי לי בשקט שהוא זוכר, זה היה ממש ממש מזמן.
אחר כך לקחתי את מה שהייתי צריכה, הצטערתי שלא לקחתי את הדוגמנית לנסיעה, ,אני יודעת שהיא היתה נהנית, ויצאתי בדרכי הארוכה חזרה הביתה.
מאחר והשעה כבר היתה שעת צהריים, הייתי רעבה.
ועוד מאחר וראיתי שכל הדרך רצופה במתחמים קטנטנים שכוללים תחנת דלק ועוד חנות או שתיים ולפחות בית קפה אחד בכל מקום, החלטתי לעצור באחד מאלו. עצרתי בראשון שראיתי, כלומר, נכנסתי למתחם התחנה, ראיתי שאין שם בית קפה לטעמי והחלטתי לחפש במתחם הבא.
רק פניתי לכביש הראשי וניידת משטרה נדבקה לי לתחת ודרשה ממני לעצור בצד הכביש.
חרקתי שיניים ועצרתי. השוטר יצא מהאוטו ונעמד לצד החלון שלי.
-את יודעת למה עצרתי אותך?
-לא.
-איזה תמרור היה ביציאה מהמתחם?
-תמרור משולש של האט ותן זכות קדימה.
-לא.
-כן.
-לא, טוב אני מתכוון לתמרור שלפניו, זה שבתוך המתחם. היה שם תמרור עצור ואת לא עצרת עצירה מלאה, תני לי רשיון נהיגה.
לקח את הרשיון והלך לשבת ליד זוגתו לניידת.
יכול להיות שהם דיברו על החיים, היקום וכל השאר. או על הסרט של אתמול, או על מסעדה טובה באיזור. לא יודעת. בכל מקרה זה לקח לו עשר דקות, עד שחזר אלי. עשר דקות שבהן ישבתי באוטו וכעסתי.
כעסתי על העובדה שעוצרים אותי על שטויות חסרות ערך כשאת מי שחשוב באמת לעצור , את הדוהרים במהירויות מטורפות ועוקפים בפראות, לא עוצרים ברמזורים, את אלה שראיתי לאורך כל הדרך, השוטרים היקרים לא לא עוצרים.
ובנוסף הייתי ממש ממש רעבה.
בסופו של דבר הוא חזר ואמר - הפעם תצאי מזה בנזיפה בלבד.
אמר והגיש לי את הדו"ח , זה שמילא בעמל רב, לחתימה.
תן לי לקרוא בבקשה. אמרתי ולקחתי את הדו"ח.
אבל לפני שקראתי, הכנסתי את הרשיון לארנק, לאט ובסבלנות, בוחרת את הכיס המתאים, סוגרת את הארנק, בודקת למה הוא לא נסגר טוב, מכניסה את הרשיון מחדש. סוגרת את הארנק, מכניסה לתיק ומניחה על המושב האחורי, לא. בעצם עדיף שיהיה על המושב ליידי. ואז קראתי את הדו"ח. לאט ובסבלנות, חשוב להבין על מה חותמים. מה כתבת פה? מה זו המילה הזו?
וכל אותו הזמן השוטר עמד בשמש, מסכן.
בסופו של דבר, אחרי חמש דקות ארוכות, חתמתי לו על הדו"ח והחזרתי לו.
יצאתי שוב לדרך , מחפשת את המתחם הבא כדי להגיע סוף סוף לאיזה אוכל.
בדיוק כשאיתרתי את המתחם הבא, עקפה אותי אותה הניידת ופנתה להכנס למתחם. אכן לא טעיתי והם מחפשים עברייני תנועה אימתניים שלא מצייתים לתמרורים בתוך מתחמים!
ויתרתי גם על המתחם הזה ועצרתי בבא, שם הסתפקתי בכריך מקורר מוכן מראש שטעמו היה בדיוק כמו שדמיינתי. מזעזע. אבל הייתי כל כך רעבה שזה כבר לא היה חשוב.
כשהגעתי לבסוף הביתה שוב הייתי ממורמרת כאילו אין מחר, כל תחושות השקט של הגליל והמים הזורמים התפוגגו כאילו לא היו. ואז גם שקעה בי סוף סוף ההבנה שהגמל ניצל אתמול מתאונת דרכים בנס. התקשרתי ואמרתי לו, אם האוטו גמור, אתה לא קונה אופנוע, שמעת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
